לעוף איתו עד למקסיקו

לאוכל מקסיקני התוודעתי דווקא בשנות מגוריי בארה"ב. במקסיקו, למרבה הבושה לא הייתי, אולם במיאמי תחת כל עץ רענן ניתן היה למצוא מסעדה מקסיקנית ומהר מאוד התמכרתי לבוריטו, לטאקוס ולשאר ירקות. כששבתי לארץ, הייתי בטוחה שאמצא בשיא הקלילות מסעדות מקסיקניות שיזכירו לי את הטעם הנהדר, אך מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי, שדווקא המטבח המקסיקני לא זכה לעדנה בישראל כמו אחיו האסיאתי (שלפעמים אף זוכה לכבוד יתר על המידה).

עם זאת, צדיקה אחת בסדום המקסיקני פועלת כאן כבר משנת 2006. מסעדת מקסיקנה בבוגרשוב, הבינה את מה שגם אני הבנתי אי שם בנכר: לאוכל המקסיקני יש פוטנציאל נהדר להתחבב על החיק הישראלי, פשוט צריך לחבק אותו. שילובי הטעמים המיוחדים, הבצקים הפחמימתיים המענגים, הבשרים והסלסות - כל אלו משמחים את החיך בכל פעם מחדש ולא בכדי, כבר הפכה מקסיקנה למוקד עליה לרגל לאוהבי הטקס-מקס באשר הם.

>> גם רון רוזן גילה עולם חדש במקסיקנה

אני שר לך סניוריטה
המסעדה התחילה את דרכה כפיצרייה קטנה בשם פיצה מקסיקנה ועם הזמן התרחבה וגדלה לה בשטח, במקביל לתפריט המקסיקני העשיר. השף מקפיד להתעדכן מדי פעם במדינת המקור (קצת מקנאה בו למען האמת) וחוזר עם מתכונים חדשים ורעיונות נועזים, שמסתבר שהחיך הישראלי מתרגל אליהם בקלות (לא רק חומוס אנחנו אוהבים, לידיעת המלעיזים). למקסיקנה יש לקוחות קבועים ונאמנים, ביניהם ניתן למצוא בכל ערב ממוצע גם תיירים שמחים וישראלים גמורים שחולים על אוכל מקסיקני, גם אם עד לא מזמן לא הכירו אותו בכלל. אמנם מדובר בטעם נרכש - אך נרכש במהירות כל כך גדולה שנדמה שתמיד היה שם.

אז ארוחה מקסיקנית כמו ארוחה מקסיקנית חייבת להתחיל במרגריטה צוננת. אחרי שקיבלנו, כמו יתר השולחנות, טעימות משלל מרגריטות, בחרנו ללא עוררין באיסלה מוחרס מנגו (או בעברית פשוטה מרגריטה קפואה בטעם מנגו). פתיחה צוננת ומרעננת שהכינה אותנו בדיוק במידה לפסטיבל הטעמים שהגיע בהמשך. המרגריטה מגיעה בשלושה גדלים  ואנחנו בחרנו ב"קנקניטה" - קנקן קטן וחמוד שמכיל קצת יותר משתי כוסות מהודרות.

רגע לפני האקשן
ידעתי שהיום אני הולכת על בשר ובגדול, ולכן ביקשתי לפתוח במנה ראשונה קלילה יותר. זו שעלתה בגורל היתה אנסלדה קון פנייה - סלט חסה, אננס, קולורבי, אבוקדו, בצל סגול ופקאנים ברוטב מתקתק. מתברר שבמקסיקו זה להיט. גם בבוגרשוב זה התגלה כהצלחה מסחררת והשתלב נפלא עם המרגריטה הקרירה והרעב לבשר שאו-טו-טו עומד להגיע.

כמנה ראשונה קצת פחות קלילה בחרנו בצ'ילי קון קרנה - תבשיל מקסיקני של בשר בקר, שעועית שחורה ופלפלים חלפניו, שהוגש על אורז מקסיקני. לא בטוח שלאנשים בעלי קיבה סבירה זוהי מנה ראשונה, אבל לרעבים כמונו זה היה מעולה. החריפות של הצ'ילי התגלגלה לנו על הלשון בדיוק מוחלט, הבשר והאורז התערבבו לחגיגה אחת והנה נפתח התיאבון.

הדבר האמיתי
ואז הגיעה המנה שלשמה התכנסנו. היה לי ברור שעד שסוף סוף מצאתי מסעדה מקסיקנית, המנה הנבחרת תהיה פחיטס (יש לבטא:"פהיטאס"), מנה בהרכבה עצמית: על מגש לוהט הגיעו נתחי פילה בקר רותחים עם פלפלים צבעוניים ובצל, לצידם 2 סוגי סלסה חריפים, גוואקמולה, הלא הוא ממרח האבוקדו המפורסם (מוכן כל יום במקום ולעולם לא קפוא, בדקתי את העניין עד תומו), שמנת חמוצה ועגבניות מתובלות קצוצות,שעועית שחורה ואורז. לצד כל הטוב הזה מגיעות טורטיות חיטה חמות. ועכשיו לעבודה: למרוח, לגלגל ולתקוף.

אני מתה על מנות כאלו. האהוב, למשל, קצת פחות אוהב את ההתעסקות הנדרשת סביב החגיגה הזו, אבל לי מתאים בדיוק כשאני יכולה להחליט על המינונים ועל אופי המנה. על טורטייה רותחת גלגלתי לי שמנת חמוצה, גוואקמולה והמון סלסה ובאמצע מלוא החופן - פילה בקר רותח עם בצל. בהחלט טעם מזכיר נשכחות. שילוב הטעמים החם עם הקר, החריף עם המתוק - בהחלט מקסיקו במיטבה (או כך לפחות מספרים).

מתוק וקטלני
כמעט תם הטקס. את כל הסלסות טעמנו, את הבוריטוס גלגלנו, את כוסות המרגריטה השקנו. היינו שבעים לחלוטין, ולו הקינוח לא היה ממש קורא בשמנו מהתפריט, ייתכן שהיינו מוותרים. אבל.. במקסיקו התנהג כמקסיקני, ודגום לך בונוואלס אחד קטן, או במילים אחרות: בצק חם (כמו הצ'ורוס שאולם אתם מכירים אבל מעט יותר קריספי), מצופה בסוכר וקינמון ומעליו ריבת חלב נוזלית ופירות העונה. קצת מטוגן מדי בשבילי אחרי כל הבצקים הללו, אך זה לא מה שעצר אותנו מלבצע את זממנו גם בקינוח הזה. אם זה האוכל שיש במקסיקו, סיכמתי בפניי האהוב, אולי כדאי שלא ניסע לשם בזמן הקרוב. אנו עלולים לחזור שמנים הרבה יותר. הוא לא ממש הגיב ולקח עוד ביס מהבונוואלס, שלוק מהמרגריטה ויאללה. למשרד הנסיעות הקרוב.

חשבון בבקשה
קנקניטה מרגריטה - 72 ₪
אנסלדה קון פינייה - 39 ₪
פחיטס - 79 ₪
צ'ילי קון קרנה - 59 ₪
בונוואלס - 29 ₪
סה"כ - 278 ₪

*כתבה פרסומית.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי