מאז ולתמיד

אי שם
במגדל השמירה יושב לו חייל עם מבט רעב בעיניים. הוא מביט במשקפת לעבר המבנה שמוצב במרחק נגיעה, וכל שאיפתו לרדת למטה ולהניח את ידיו על המזלג. לרוע מזלו של הבחור הירדני יש גדר שמפרידה בינו לבין הצד הישראלי. פה, מעבר לגבול ומעבר להישג ידו, שוכנת מסעדת "רוטנברג" שעל האוכל שלה הוא יכול רק לחלום תוך כדי תצפית.

אנחנו לעומת זאת נטשנו את עמדות השמירה כבר בעשור הקודם ואת מדי הצבא החזרנו מזמן לבקו"מ, אך באותו יום שמש באמצע השבוע, גם קיבלנו פס מהעבודה והרכב נסע רחוק עד "גשר הישנה" ליד קיבוץ גשר. בתוך השטח הירוק העצום שהשאיר שם החורף, עמד לו מבנה מבודד שסביר כי היינו מתייחסים אליו כנטוש אם הכיתוב "רוטנברג" לא היה מוטבע עליו. עמדנו בחוץ עוד כמה דקות רק כדי להפנים את המיקום הלא שגרתי של המסעדה. בית קטן בערבה, שבמקרה גם מגישים בו מנות שף.
כאן ועכשיו
את קיבוץ גשר היו צריכים לבנות מחדש אחרי הקרבות הקשים של מלחמת העצמאות. תחנת ביקורת הגבולות של רכבת העמק שימשה גם היא מוקד לעימותים עזים עם צבאות ערב, אבל כשהתפזר העשן ואנחנו חגגנו מדינה, המבנה נותר שומם. מסעדת רוטנברג התמקמה באותו אתר היסטורי, שמלא בזיכרונות של מלחמה אבל שקט עכשיו כאילו לא נורתה בו ירייה מעולם. על הקירות החיצוניים של המסעדה עוד אפשר לזהות את סימני הקליעים שלא כוסו עד היום מטעמי שימור, כשנופו המרהיב של העמק זורק אותך לשנות ה-40.

הליגיון הערבי כבר לא היה שם כשנכנסו פנימה. אריק איינשטיין דווקא כן, עם "אבשלום" שהתנגן ברקע. התיישבנו ליד החלון הירקרק שנראה לקוח גם הוא מהימים ההם והשקיף כעת על הגדר, שאחריה כבר מתחילה ירדן. דמותו של פנחס רוטנברג, אבי החשמל הישראלי והאיש שעל שמו קרוי הגשר הסמוך והמסעדה עצמה, הוצבה בחלק האחורי של המקום והשלימה את המעגל ההיסטורי.
תפריט לכל עת
אני מוכן להתערב שפולנטה ושרימפס לא היו חלק ממנות הקרב במלחמת 1948, אבל בשלום של 2013 זאת אחלה דרך לפתוח ארוחה. על הצלחת - שרימפס בגריל בקרם עגבניות, על פולנטה של גבינות מלוחות. אותה מליחות היא כנראה מה שעשה את ההבדל בין עוד מנת שרימפס לכזו שזוכרים. בכלל, התחושה היא שלא בכל מסעדה ישראלית יודעים לטפל בשרימפס, למרות הפופולארית שלו, וברוטנברג מצאו שילוב טעמים שמחדש ועובד מצוין.

תוך כדי נשנוש של לחם ביתי עם הרוטב של השרימפס כרסמנו גם מנה של גלילות רוסטביף במילוי כרוב שבושלו בבירה והוגשו על רוטב של חרדל וסירופ בלסמי. הטעם הדומיננטי של החרדל משתלט יפה על הרוסטביף וסוחף איתו את המנה וכמו בכל צלחת שהונחה על השולחן לאורך הארוחה, גם כאן צורת ההגשה בלטה מאוד. המנות, פרי יצירתו של השף יזהר סהר, מוקפדות מאוד ומאופיינות בצבעים חזקים ומגוונים. אוכל הוא כמובן עניין של טעם, אבל ברוטנברג הוא בכל מקרה יתפוס לך את העין.
עיקר העניין
אם הירדני במגדל לא רייר את עצמו למוות עד עכשיו, הוא ודאי קרס כשהגיעו העיקריות. בצד אחד - פילה בקר, 200 גרם של בשר שהגיע, כמו כל חומרי הגלם של רוטנברג, מחקלאי האזור. נתחי הפילה הוגשו בתוך ציר בקר ושמנת, כשלצידם תפוחי אדמה ופטריות. מנה מעולה אבל גם לא הפילה מהכסא, בעיקר כי עמדה בצילה של המנצחת הגדולה של הערב.
אם הגעתם עד רוטנברג, אל תצאו בלי שטעמתם את שוק הטלה. נתחי הבשר הרכים בושלו ביין אדום והונחו בתוך רוטב עשיר, כשמתחת לבשר הטלה הסתתר פירה נימוח, חציו בתוך הרוטב וחציו מבצבץ החוצה. כל ביס מהבשר גילה עוד מצבור של פירה והשילוב של שניהם עם הרוטב היה מושלם. ראוי לציין שכל המנות היו נדיבות מאוד, ראשונות כעיקריות, והוכיחו שמנת שף לא חייבת להסתכם בנגיסה וחצי.
סיימנו בטעם מתוק תודות לשני קינוחים: סמיפרדו ברולה - קרם ברולה שחציו קפוא ועליו רוטב פירות יער, ושטרוייזל, קרם פטיסייר ותותים. הערב איים לרדת על האופק הפסטורלי של ממלכת ירדן. מגדל השמירה, שאויש כנראה רק בדמיוננו, נראה שוב ישן ונטוש. זיכרונות המלחמה לא יעזבו את המקום לעולם והם יחיו מצוין דרך האוכל של רוטנברג. על החוויה האישית שלנו במסעדה אף אחד לא יספר בעוד 70 שנה, אבל בספר ההיסטוריה שלנו יש לה מקום של כבוד.
חשבון בבקשה
פולנטה ושרימפס - 37 ₪
רוסטביף - 35 ₪
פילה בקר - 95 ₪
שוק טלה - 88 ₪
סמיפרדו ברולה - 28 ₪
שטרוייזל, קרם פטיסייר ותותים - 25 ₪
תה עם נענע - 9 ₪
סה"כ - 317 ₪ לזוג


*כתבה פרסומית.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי