1000 המעלות של הדר'לה

נעים להכיר

בשנים האחרונות יצא לי לאכול יותר ויותר במסעדות בפריפריות. עכשיו, שאני כותב פריפריות אני לא מתכוון רק למסעדות שלא ממוקמות בתל אביב אלא ממש לפרברים, לעיירות ספר, לקיבוצים בדרך לעכו, בקריות של חיפה, לקריית שמונה, כאלה פריפריות. ואני מוצא את עצמי מופתע כל פעם מחדש. כל כך הרבה פעמים אני מופתע עד שנראה שההפתעה שלי כבר לא במקום. הרי צריך להיות סוג של דביל כדי להיות מופתע כל כך הרבה פעמים מאותה תופעה של מצוינות קולינרית שמרוחקת כל כך ממרכז הארץ. אז כשנכנסתי בשעה שבע בערב ביום חמישי הראשון של חודש דצמבר למסעדת הדרלה, למרות האינסטינקט הראשוני שלי שעירב הפתעה והשתאות, עצרתי ואמרתי לעצמי – "כמובן, זה בכלל לא מפתיע, הגיוני למצוא מסעדת שף מושקעת במעלות. מצחיק שזה מפתיע מישהו בכלל הרי אין הגיוני מזה". ואכן, סמוך לאגם המונפורט צמוד למתקן החלקה על הקרח שזכה לשם השנוי במחלוקת אחלקרח (או אולי זה החלקרח?) נמצאת מסעדה אמיתית, עם כסאות עור ועץ כבד, שולחנות רחבים ומנות צרפתיות שמוכנות על ידי שף שיכול בקלות היה לעשות נעים בבטן של כל כך הרבה סועדים בעיר הגודש אבל בחר ליצור את האמנות שלו דווקא כאן, בגליל ואיזה כיף לתושבי הגליל ולאורחי הצימרים באזור. אז אחרי סיור קצר בחלל המסעדה המעניין בחרנו לשבת באחד מהשולחנות בחלק המוגבה מעט של המסעדה שעוטף את המתחם המרכזי והתחלנו לעיין בתפריטים הגדולים.

אווירה ואטמוספירה

בערב בו ביקרנו, יום חמישי כאמור, נכחו במקום בעיקר זוגות שככל הנראה הגיעו מהצימרים הרבים שפזורים בגליל. אני מאמין שבעלי צימרים רבים ממליצים על הדרלה ללקוחותיהם ובצדק, מסעדה ברמה כזו בהחלט יכולה להשלים סוף שבוע מוצלח ביותר בצפון. את החגיגיות של האורחים שמילאו את המקום משלימים ציורי שמן כבדים על הקירות, מפות בד עבות לבנות ומיני שנדלירים, במערכת המצוינת במקום עברו בסך מנעימי האוזניים הגדולים שחלקם כבר לא איתנו. מנינה סימון דרך ליאונרד כהן (יבד"ל), האוכל עובר הרבה יותר טוב במערכת כשהאוזניים זוכות לעונג משלהן ובהדרלה מקפידים על כך שלא רק החך תצא נשכרת. השירות במקום לא מתיילד או מתייפיף אלא בעיקר מחויך על גבול המעונב וענייני על גבול הידעני. השליטה האבסולוטית של המלצרית שלנו בסוגי היינות השונים הייתה שנייה רק לשליטה שלה בכל חומר גלם ויהיה זה התבלין הזניח ביותר בצלחת. נראה שהשף במקום לא מסתפק ביצירת המנות אלא מנחיל את עיקרון המצוינות לשאר הצוות. כמו שצריך.  

מה בבקבוק

כבר בכניסה למקום ניתן להבין בקלות שיין הוא שם המשחק בהדרל'ה. שביל שמורכב ממאות בקבוקים מסודרים בצורה מופתית וחביות יין גדולות שבראשן אינסוף פקקי שעם שמשמשים מצע לעוד בקבוקי יין מייצרים את האווירה הנכונה לעיון בתפריט היינות המרשים במקום בו נראה שכל אחד מהבקבוקים שזכו להיכנס אליו נבחר בקפידה יתרה. בתפריט ניתן למצוא מחלקה שלמה של יינות אדומים מצרפת, איטליה, ספרד, ארגנטינה, אוסטרליה, ארה"ב ואפילו דרום אפריקה ובתפריט היינות הלבנים מבחר דומה של ארצות ובקבוקים. המחלקה האחרונה בתפריט היינות היא של יינות מרתף שיפים לאירועים מיוחדים במיוחד או ליומיום למי שידו משגת... אבא התביית על בקבוק של בלנד קברנה סוביניון ומרלו שמיוצר במיוחד בשביל הדרלה ביקב סומק. היין הוא פרי יצירה משותפת של תמיר ארצי, יינן היקב ושל בעלי המסעדה הדר וסיוון אמסלם והבקבוק נקרא לסקוב קברנה סוביניון על שם אביה של הדר. כוס מהיין המצוין הזה עם הגוף הבינוני והסיומת הפירותית הנעימה עולה בשגרה 38 ₪ אך במסגרת ארוחת ה-sharing היא עולה 25 ₪ בלבד. אבא הסתכל עליי במבט מאוכזב כשהזמנתי שליש גולדסטאר בבקבוק (20 ₪) אבל זה מה שהתחשק לי. מה שבטוח שהוא נהנה מהיין שלו עד מאוד, בעיקר באזור העיקריות.  

דיל מנצח

הנקודה היפה במסעדות שף שממוקמות בפריפריה היא המחירים ההגיוניים וכמובן גודל המנות. אומרים שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה והעניין נכון כפליים כשמדברים על קולינריה. פעמים רבות אני יושב במסעדות שהעתק של המנות שלהן היה נמכר בתל אביב במחירים גבוהים לפחות בחמישים אחוזים והוא הדין בהדרלה. נכון, בשקלול המחיר של מנה נכנסים גם שיקולים של משכורות, שכר דירה ופרטים יבשים נוספים אבל כמובן שאי אפשר בלי מרכיב הפלצנות ותפיסת התחת ואלמנט זה נעדר מהדרלה. ברור לחלוטין שבעלי המקום יודעים שיש להם משהו טוב ביד, אבל הם רוצים לחלוק אותו עם כמה שיותר אנשים. אז למרות שמחירי המנות שווים לכל נפש, על מנת לספק לקהל הרחב אפשרות לטעום מכמה שיותר מנות מוצע במקום התפריט בו בחרנו. מדובר בתפריט ה-sharing הזוגי שכולל מספר מנות פתיחה וביניהן סלט גינה (33 ₪), בומב שמפיניון (35 ₪) , קרפצ'יו פילה בקר (42 ₪), חציל קלוי במרינדה אסייתית (15 ₪), קנקן לימונענע או תפוזים, זוג מנות עיקריות וזוג מנות אחרונות של סופלה שוקולד במחיר מצחיק של 160 ₪ לסועד. תוספת של כוס קאווה או יין הבית תוסיף למחיר הדיל 25 ₪ ובקבוק קאווה או יין הבית יוסיפו למחיר הדיל 80 ₪. אני יודע שזה לא מנומס להסתכל בצלחות של השכנים, אז אכתוב רק שבמבט חטוף נראה שרוב הלקוחות במקום מצאו את הדיל הזה אטרקטיבי בדיוק כמוני.

מנה מנצחת

בעיקרון מאוד מפתה אותי לכתוב שמנת הטורנדו רוסיני (155 ₪) שהכילה את נתחי פילה הבקר המכובדים ביותר שיצא לי לראות במסעדות ארצנו ועליהן את פיסת כבד האווז השומנית והטעימה כל כך הייתה המנה המוצלחת ביותר, אבל זה לא יהיה פייר כלפי שאר המנות, באמת חכמה גדולה לכתוב שפילה בקר טרי ועשוי בצורה מושלמת במדיום עסיסי כשעליו כבד אווז מזמין היא מנה מנצחת, אז אני לא אכתוב. גם את מנת הספיישל באותו היום שהייתה אנטריקוט 350 גרם בליווי תפודים אפויים בקלות יכולתי להכתיר לאלופת הערב, אבל שוב – כשהבשר טוב כל כך, הבלסמי המצומצם מצייר עיגול גדול ונקי סביב ליצירת פאר של הטבע ועל כן, החכמה היא יותר לא להרוס מאשר ליצור. ועל כן גם זו לא המנה המוצלחת ביותר של הערב בעיני. המנצחת הגדולה שפירטה בסבלנות מהביס הראשון ועד האחרון את כשרונו של השף ואת היצירתיות שלו הייתה מנה ראשונה שענתה לשם הצנוע חציל במרינדה אסייתית. מדובר בחציל שניצב במרכז מעגל של רוטב פירות יער שהוקף במעגל של רוטב עשבי תיבול ובילה זמן מה במרינדה מלאת טעמים מהמזרח הרחוק במובן הכי טוב של הביטוי. כל ביס חשף את המיומנות האדירה של סיון אמסלם שמעניקה לו את היכולת לשזור טעמים בעדינות רבה כל כך עד שנדמה שהם תמיד היו שם ביחד, פירות יער, עשבי תיבול, שמן שומשום וסויה. נו טוב, אם תסובבו את ידי, אודה שסורבה הגויאבה שהוזמן בסיום הארוחה בהחלט נכנס לרשימת המזונות שהיינו שמחים לבחור במידה והיו מותירים לנו רק מנה אחת לאכול לשארית חיינו.

חשבון בבקשה

ארוחת sharing – 320 ₪

בתוספת טורנדו רוסיני – 50 ₪

בתוספת כוס יין הבית – 25 ₪

בקבוק גולדסטאר – 20 ₪

סורבה ביתי מלון וגויאבה – 34 ₪

סה"כ – 449 ₪

*כתבה פרסומית.

להזמנת שולחן במסעדה לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי