שמוליק כהן - תיקון אשכנזי

מסעדת שמוליק כהן היא המוסד התל אביבי הכי טוב שטרם שמעתם עליו. אולי זה נשמע פרדוקסלי, אבל על-אף העובדה שהמקום קיים  75 שנים (!) ויש לו צבא של לקוחות קבועים, הוא לא ממש הגיע לתודעה הציבורית הרחבה. הסיבה לכך נסתרת מעיניי, אבל אני כאן כדי לתקן את זה. נכון, אני לא מתנסח כמו מאיר שלו, אין לי את קהל הקוראים של יאיר לפיד, אבל אני אעשה כאן כמיטב יכולתי להסביר לכם למה אתם חייבים לעצמכם ביקור במסעדת שמוליק כהן ולא משנה מאיפה אתם ומה הגיל שלכם.

לשמוליק כהן התלווה אליי האדם שלימד אותי הכי הרבה על אוכל בדרך הכי טובה שיש - דרך הקיבה. במילים אחרות, אמא שלי נאלצה למצוא עצמה בתל אביב. בדרך כלל זו משימה לא פשוטה לאישה שמרגישה בחו"ל בכל פעם בה היא מתחילה להריח את העשן של רידינג, אבל הפעם היא עשתה את זה כמו גדולה. אולי הגעגועים וההבטחה לאוכל פולני טוב מבית סבתא הפך את הדרך לבירת המרכז לחסרת מכשולים כגון: מחלפים מפחידים או פקקים מעיקים. בבית בו האוכל היווני מבית אבא (שאמא למדה לעשות בצורה מושלמת) צבר את עיקר שעות הלעיסה, לא יכולתי לחשוב על הזדמנות יותר טובה לבונדינג איכותי עם אמא ועם השורשים של הצד המוזנח של המשפחה שלי ושל שאר מדינת ישראל.

אין מה לעשות, לאוכל אשכנזי אין את הקונוטציות המגרות של מאכלי הבלקן והים התיכון או את הייחודיות של מטעמי המזרח הרחוק שגילינו בארץ בשנים האחרונות. למרות זאת, הוא מלא חום, טעם, קסם וניצול מקורי של מרכיבים. לדעתי, הבעיה הכי גדולה שלו היא המיתוג. מה לעשות ש'פלצעלך', ו'קישקעס' לא נשמעים מפתים. כשבמקומות אחרים אתה זוכה ב'בשר אנטרקוט צרוב על הפלנצ'ה מוגש בליווי בצלצלי שאלוט אפויים על מצע של פירה קטיפתי'. בקיצור, מספיק עם סטריאוטיפים. בואו לנסות מחדש במקום שעושה את זה הכי טוב (בלי להעליב את הבישול מלא הכוונה וחסר הטעם של דודה רוחל'ה שעד היום הותיר בכם צלקות).

כבר לפי גילה של המסעדה אפשר לנחש את סיפורה. המסורת והאהבה לאוכל חילחלו דרך ארבעה דורות: סבתא רבא בשם רבקה, הסבא שמוליק ורעייתו כרמלה, הבת ציפי והנכדים מלי ותומר. אותו תומר קיבל את פנינו כשנכנסנו פנימה. אם לא הייתי רואה את הבחור הצעיר והחביב הזה מולי, סביר להניח שהייתי מחפש אחר העיתון של היום לבדוק את התאריך. הרגשתי כמו המחליף של מייקל ג'יי פוקס בסרט 'בחזרה לעתיד' בגרסה הישראלית. התיאור הכי טוב לתחושות שהציפו אותי הינו ביקור בבית של סבתא שלי לפני עשרים וחמש שנה, רק בלי הריח של הנפטלין.

בזמן שכבר קיבלנו צלחת של חמוצים, סלטים וירקות עם סלסלת לחם (15 ₪ לסועד) וקנקן לימונדה ענק (25 ₪), נהניתי לגלות עוד אוצרות בצורת משענת לסכין (כדי לא ללכלך את המפה), צלחות מצוירות של פעם  וציורים של הנכדים שממוקמים באותה יראת כבוד כמו הציורים בהקדשה של קדישמן שמעטרים את המקום. יש דברים שרק הזמן ולא שום מעצב פנים יכול לעצב. לא האמנתי שגם ביקור קצר בשירותים יכול לרגש אותי. מעבר לניקיון ברמה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, חיכו לי בחוץ סוכריות ושפע בשמים. הכל כדי שארגיש רענן וריחני לקראת הארוחה שמחכה לי. אני פונה בקריאה נרגשת למסעדנים באשר הם להחזיר את המנהג הזה שכאן עדיין חולקים לו כבוד. במחיר של להראות מיושנים, לא מפחדים בשמוליק כהן לא לשנות את מה שעובד. למזלנו.

תומר, בצנעה ובשקט, התחיל להגיש מנות ראשונות אל השולחן. מנה גדולה של כבד קצוץ (32 ₪) מצוין ועשיר שלא יכולתי להפסיק לאכול עם הלחם הקלוי קמעה, גפילטע פיש (24 ₪) איכותי עם סלט חזרת טעים וחריף בדיוק במידה, שאמא ליקקה את האצבעות ממנו ונתנה לו ציון עשר. הישג שאין להמעיט בערכו. דג 'שמלץ הרינג' מלוח (28 ₪) וכבוש (31 ₪) שהיו פשוט נפלאים כל אחד בייחודו, מלאי טעם ועסיסיים.

כשתומר הביא את הרגל הקרושה (34 ₪) בלעתי את הרוק בחרדה. אמא ואני החלפנו מבטים. באתי עם ראש פתוח והחלטתי לטעום בלי דעות קדומות. לצערי, גם אם זו הייתה מנת הרגל קרושה הכי טובה בעולם, אני לא הייתי יודע את זה. לא כוס התה שלי. למזלי, אפילו אמא הודתה שהיא אף פעם לא אהבה את המנה הזו, אז לא הרגשתי רע. לעזרה הגיע סלט ביצים וגריוואלך (29 ₪). אמא התרגשה במיוחד. היא לא אכלה גריוואלך שני עשורים לפחות. מסורתית, גריוואלך הוא חטיף מטוגן של עור ושומן אווז. בימינו, הוא עשוי מעוף. סלט הביצים פגע בכל נימי גופי. בלי תחכום, עם מרכיבים טריים ועם הפריכות הכיפית של הגריוואלך, קיבלתי עונג צרוף בהפתעה. את האורגזמה הסופית קיבלתי ממנת הקישקע (36 ₪). אולי השם הכי פחות מגרה למאכל אי-פעם. זה בסך הכל נקניק פולני מבושל במילוי של בצל וקמח. ובמקרה זה, הכי טוב שאכלתי. בלי ספק.

בצד הקישקע, חיכו לנו שני קרפלאך לטעימה. לי ברור שבפעם הבאה שאני מגיע, אני שומר מקום לקרפלאך הנהדרים. את סיום המנות הראשונות חגגנו בשני שוטים של וודקה לימונים בייצור ביתי (12 ₪ לשוט). אני בחור של וויסקי בדרך כלל, אבל את הוודקה הזאת יכולתי לשתות כל היום. אפילו אמא, שמספיק ריח של אלכוהול כדי לסובב לה הראש, לגמה ונהנתה.  

התחלנו לתכנן את המנות העיקריות וכשראינו את תומר מתקרב הבנו שנוכל לתכנן עד מחר. לו יש תוכניות אחרות. כך הגיעו לשולחן מנת צ'ולנט עם גולאש טבעות עגל (90 ₪), מנת שוק ברווז שמוגש עם פירה (96 ₪), קלופס (89 ₪) שהן קציצות בשר מבושלות בתנור והגיעו עם צימעס מתוק ואפונה ואם כל זה לא מספיק, גם מנת בשר צלוי (92 ₪) עשוי מנתח כתף. למרות העיניים הגדולות שלי, לא היה לנו סיכוי לאכול את הכל, אבל בהחלט ניסינו.

באופן כללי, כל מנות הבשר היו מעולות. בלי פאשלה אחת. עשויות בדיוק במידה ולא יבשות. בנוסף, כל המנות היו גדולות במיוחד ונדיבות. את הגולאש, הברווז והבשר הצלוי פשוט חיסלנו. הם היו כל כך טעימים שלא ממש התקשנו במשימה. הצ'ולנט היה התגלמות של ישראליות ונלחמתי בעצמי להפסיק לאכול כדי שישאר מקום בבטן. גם הפירה לא התפספס וטעימה של הצימעס עם האפונה, שילוב חשוד מעט עבורי, הוכיחה כי המסורת יודעת יותר טוב ממני. הקלופס היה המנה היחידה שלא סיימנו, אבל אחרי טעימות מכובדות שנינו הסכמנו שאי אפשר לפספס עם עיקריות. באחריות.

הגענו לקו הסיום. אני מניח שכבר הבנתם איך זה הולך להגמר כשזה תלוי בתומר, בעילפון. זה אחר זה הגיעו המוס שוקולד וחלבה (23 ₪) הפשוט והטוב שהגיע עם מעמד של ביסקוויטים וסוכריות בצידו, צלחת של ענבים ודובדבנים טריים (23 ₪), טעימה מהקיגל ושזיף מהלפתן שנתנו טעם של עוד במצב שאין סיכוי בו לעוד. כדי להרגיע את הבטן, סיימנו בתה (9 ₪ לכוס).

אני חושב שיכולתי להאכיל משפחה בכמות האוכל ששכבה לי בבטן. אולי זה המסר העיקרי שלי. לא, אני לא מתכוון לעידוד האכילה עד שכל איבר בעל נפח בגופכם מכיל מזון, אלא לזה שכל המשפחה יכולה לבוא לשמוליק כהן. אלו שכבר שכחו את השורשים של המשפחה שלהם, ילדים של, נכדים של, כאלו שהשורשים שלהם בכלל מיבשת אחרת, אבל מוכנים לנסות אוכל איכותי שלא מהמגרש הביתי שלהם. קחו לכם ערב פנוי, אני מבטיח חמימות ביתית, נוסטלגיה ובעיקר המון אוכל טוב.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בשמוליק כהן? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי