הנסיכה ודג הקוד

נתחיל בחמש סיבות טובות להגיע לאידי דגים באשדוד: 1. האוכל 2. השירות 3. כי לא הייתם באידי 4. כי הייתם, אבל עבר הרבה זמן 5. כי במוצאי שבת ובראשון זו מסעדת הדגים הכי משתלמת בארץ.

כמו רב המסורות, גם המסורת הזו עוברת מאב לבנו. במקרה שלנו: מאבא שלי - אליי. האגדה מספרת כי בתחילת שנות השמונים, לפני כשלושים שנה, הגיעו במקביל שניים לאשדוד: האחד, מהנדס חיפאי צעיר ומבטיח אשר נשלח מבתי הזיקוק בחיפה לנמל אשדוד, להקים שם את בתי זיקוק - סניף אשדוד. השני: יורד-ים מהדור הישן, שכבר הספיק ללמוד דבר או שניים על שוכני המצולות והחליט להטיל עוגן בנמל אשדוד ולהאכיל את החברים שלו במיטב הדגה ופירותיו של הים התיכון. בסוף יום עבודה מתיש אחד, חיפש החיפאי הצעיר נחמה - בית רחוק מהבית ומצא את דרכו אל המסעדה החדשה של יורד הים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כשהחיפאי חזר לחיק משפחתו, הוא סיפר בעיניים נוצצות על מסעדה עמוסה בבקבוקי יין עתיקים, חלקי ספינות, רשתות דייגים, צהלות ספנים ובעיקר על יצורים מופלאים המוגשים על צלחות ענקיות.

השבוע הגשמתי חלום ויצאתי לבקר באידי. הנסיכה התפנתה מוקדם מטיפול בענייני הממלכה, התנענו את הכרכרה ושמנו פעמינו לעבר עיר הנמל. מקץ עשרים דקות בערך, התייצבתי מול שלט הניאון של אידי דגים והתכוננתי לאכזבה. חלילה לא חשבתי שמוסד שכזה עשוי לאכזב מבחינת טיב האוכל, אבל אל מול ציפיותיו של ילד חיפאי קטן - אפילו לאידי לא היה סיכוי.

התיישבנו בראשון בערב במסעדה הגדולה (מאוד) ובינתיים - הכל נכון; כל הבקבוקים, רשתות הדייגים, המפות ואפילו מעט ריח של מלח ים עמד שם באוויר, ובבת אחת הסיפורים קיבלו פנים וצורה. צוות מלצריות אדיב במיוחד הגיש לנו את התפריט ואת המלצותיו ויצאנו אל הדרך.

התפריט נגיש מאוד לסועד הממוצע, אבל כבר בשלב הראשונות מצאנו את עצמנו מנהלים משא ומתן עם המלצרית. נראה אתכם בוחרים בין מנות כמו איקרה, אבוקדו שרימפס, טרטר סלמון או קלמרי לינט כשידוע לכם שזה הביקור הראשון (והחשוב) באידי, וככל הנראה היחיד לתקופה הקרובה.

בסוף הגענו לפשרה: לשולחן הגיע לחם פרנה מרוקאי גדול וחם, לצידו ראש שום אפוי שמיד טופל ברמת השן ואיתם המנה הראשונה-ראשונה: האיקרה (30 ₪), עליה נתעכב רק כדי לספר שזו הייתה האיקרה הטובה ביותר שאכלנו אי-פעם ורק השנה אני חושב שניסינו לפחות שבע איקרות שונות במסעדות ושווקים שונים. האיקרה הייתה סמיכה, חמצמצה ועטורת בצל לבן. בעוד אנחנו מתמוגגים מכל ביס, ניגשה המלצרית להתנצל שהאיקרה היא לבנה ולא וורודה... מצחיקה שכזו.

בהמשך הגיעה צלחת ענקית עמוסה בעגבניות ובצל לבן - מנה העונה לשם 'סלט דודו' (39 ₪) שרק בשל גודלה וגודל המנות האחרות שהוגשו לשולחן, נזנחה מעט ולא זכתה לבוא כולה אל קרבנו. אחריה הגיעו פלחי טונה ים תיכונית תוצרת הבית (37 ₪) - מעין גרסה אישית של אידי לסלט הניסואז הידוע. היו שם נתחי טונה שאידי מעשן בעצמו, פרוסות ביצה קשה, תפוחי אדמה, צלפים ובצד הצלחת מיני-רטבים קטנים למשיכת כל ביס בטעם אחר. אחריה הגיעה צלחת נאה ובמרכזה גבעה יפה של סביצ'ה בורי חמצמץ עם עגבניות טריות וכוסברה (55 ₪). מפתיע שאת הסביצ'ה השני הכי אותנטי שטעמתי - אחרי לימה, פרו (מקום מוצאו של הסביצ'ה) - טעמתי באשדוד.

המנה האחרונה מבין הראשונות, אותה לקחנו אחרי הפצרות המלצרית, הייתה קלמרי לינט (45 ₪) שלמרות שהיא מופיעה בתפריט בין מנה ראשונה כזו לאחרת, היא ללא ספק עשויה לתפקד גם כמנה עיקרית (אילו מבחר המנות העיקריות לא היה גדול גם כך), משום שמדובר בחמישה גופי קלמרי פרוסים ושטוחים, מטוגנים ומצופים בשערות קדאיף ומוגשים לצד רוטב טרטר מעולה. אני נשבע שאילו המנה הזו לא הייתה כל כך שונה ומיוחדת מרב מנות הקלמרי שטעמתי בארץ - בחיים לא היה סיכוי שהיינו אפילו מתחילים לסיים אותה. המלצה שלי: אל תוותרו על קלמרי לינט, ואל תוותרו על העיקריות. אני יודע שזה קצת סותר (מבחינת יכולת קיבה), אבל אני בטוח שתצליחו והגוף שלכם יעשה את המאמץ.

בתום הסיבוב הראשון, השקנו כוסות לחיי אגדות שקמות לתחייה עם שתי כוסות גוורצטרמינר ירדן (30 ₪) ונרגענו מעט. אם חשבתי שנתקשה בבחירת הראשונות, לא ידעתי מה מצפה לנו בשלב המכריע: אידי נותנת לכם - חובבי הים, כמעט את כל מה שיש לים להציע ובכמעט כל צורה שתרצו. מהמזרח ועד למערב, חריף או עדין, מוקפץ, מטוגן או מבושל, אני לא חושב שיש משהו שהשף באידי לא יודע לעשות.

אבל הכלל הראשון בבואך למסעדת דגים טובה הוא להקשיב לספיישלים. כי להבדיל  מהרבה מטבחים אחרים, ההפתעה שלך במסעדת דגים עשויה לבוא מהדג המיוחד אותו תפסו ברשת בדיוק לפני שהתיישבת. כך קרה והקשבנו (שוב) לעצת המלצרית ובחרנו בפילה קוד בשמן זית וירקות (105 ₪) שהוגש כל כך מושלם ואסתטי, שאני מיד התחלתי לצלם אותו מכל זווית אפשרית, והנסיכה חשבה אילו וילונות יתאימו לו אצלנו בבית. למזלנו, הקוד היה גם יפה וגם אופה (או צלוי) והתיבול העדין עם השום ושמן הזית הראה שבחרנו נכון ושהשף שם במטבח, באמת אוהב דגים. אין שום תיבול אחר שהיה עושה חסד שכזה עם בשר הקוד העדין, שום רוטב או תבלין אחר לא היה מצליח להוציא ולהדגיש את טעמיו אבל לא להעפיל עליהם. רק שמן זית, וקצת שום.

בהמשך רצינו לחזור לתחום הפירות, אך המבחר היה מבלבל. מזל שגם על זה חשבו שם באשדוד והודיעו לנו ש'אם יש התלבטות - אין התלבטות'. את רוב מנות פירות הים שבתפריט ניתן להזמין גם כחצאי מנות במידה ואתם לא בטוחים שתתמודדו עם הכמויות, או כמונו, במידה ובגיוון חפצתם. אנחנו בחרנו בחצי מנת קלמרי ממולא בפירות ים, ובחצי מנת קוקי סאן ז'אק (יחד - 110 ₪) שניהם ברוטב שמנת, בצל ופטריות. למרות הבדלי המרקמים, הרוטב המדויק (ולא דומיננטי מדי) הצליח לאחד את גופי הקלמרי השמנמנים ואת כדורי הקוקי סאן ז'אק בצורה מושלמת. דברים ממולאים ברוטב שמנת-פטריות תמיד זורקים אותי לשנות השמונים, אבל באידי דווקא מוציאים שם טוב לתקופה ההיא.

אילולא אידי הייתה עבורי אותו מבחן חשוב ומכריע, והרגשתי שעליי לטעום מהכל, לבחון את הכל ולנסות את הכל - הייתי ללא ספק בוחר בתפריט היום הולדת המיוחד אשר מוגש במוצאי שבת ובערבי ראשון ומציע מבחר מנות ראשונות, עיקריות, קינוחים ויין במחיר מצחיק של 130 ₪ לסועד, והופך את אידי כאמור, למסעדת הדגים עם התמורה הטובה ביותר למחיר, בארץ.

הנסיכה מצידה, החלה לפזול לעבר תפריט הקינוחים ואני כבר הבנתי מבין השורות שעבודתי כאן לא נסתיימה. קרם ברולה (28 ₪) שהגיע בכלי קרמי מיוחד זכה לציון גבוה במיוחד בסולם הקרם ברולה של הנסיכה (שהוא המדד האבסולוטי היחיד כיום לדירוג קרם ברולה) ואת שני כדורי גלידת הוניל הענקיים אשר הוצבו על שערות קדאיף שנחו עם קרם חלבה ואגוזים (35 ₪) - לצערי כבר לא הצלחנו לסיים. (נסיכה - אם את קוראת את זה, אני אגיד שוב - אני. לא. יכול. להתמודד. עם. שני. קינוחים!) מאושרים ועייפים התחלנו את מסענו, חזרה אל הממלכה. בדרך הצלחתי לשלוף את הטלפון ולשלוח הודעה לאבא שלי: "צדקת, תודה".

* הכותב היה אורח המקום.

* להזמנת שולחן במסעדה לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי