בקצב הלה בוקה

אשתי ואני לא צריכים הרבה סיבות כדי לצאת לאכול. קודם כל, שנינו אוהבים אוכל טוב, והכי כיף, כשיוצאים - לא צריך לשטוף כלים. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם היתה לנו סיבה טובה לצאת, ולסיבה הזאת קוראים יאיר. יאיר שלנו הגיח לאוויר העולם לפני כ-10 שבועות, ואחרי התאוששות קלה של אשתי ושלי מהלידה (כן, גם אני הייתי זקוק להתאוששות), רצינו לפנק את עצמנו קצת ולצאת לחגוג, ואם כבר לחגוג - אז בסטייל.

החלטנו לצאת למסעדת לה בוקה הירושלמית, מסעדה לטינית כשרה השוכנת בלב 'המושבה'. עבור הלא-ירושלמים שביניכם אסביר שבירושלמית כשאומרים 'המושבה', הכוונה היא לשכונת המושבה הגרמנית - איזור בילויים שוקק וקסום עם ניחוח יוקרתי של חוץ לארץ. הרחוב הראשי שבה - רחוב עמק רפאים, מלא בבוטיקים ומסעדות טובות, והכל בבתי אבן ירושלמיים יפים. שיטוט ברחוב זה, אשר בו עברית, אנגלית וצרפתית נשמעות בערבוביה הוא חוויה קוסמופוליטית בפני עצמה. אבל כמו שכבר כתב גדול המשוררים "כל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן" כך שהתעטפנו במעילים, ויצאנו אל הקור. טיפסנו בטור קטן של מדרגות המטפס מעל הרחוב, ונכנסו ללה-בוקה.

חום נעים ומוזיקה שקטה בספרדית קידמו את פנינו. הריהוט המסוגנן שכולל ספות שחורות ורחבות, אקווריום קיר ענק (יום יבוא ויהיה לי כזה בבית!), תמונות, מראות ואפילו כובעי סומבררו התלויים על הקירות, כולם משרים אווירה נינוחה ורומנטית. התיישבנו במרפסת יפה וסגורה עם חלונות זכוכית גדולים הצופים אל הרחוב, כשלצידנו ישן יאיר בעגלה. מושלם.

כמי שאצלם מרק הוא 'מאסט' בכל ערב מנובמבר ועד מרץ, היה לנו ברור במה נפתח. אשתי הזמינה מרק כרישה (31 ₪) שהתגלה כקטיפתי וטעים. אני הזמנתי מרק ברזילאי (31 ₪) - מרק הבית המוגש כל השנה. מדובר במרק בטטה ודלעת בנגיעות קינמון וצ'ילי, שהגיע מהביל ומקושט בעירית קצוצה, שילוב שהניב טעם מפתיע ומעורר. המרקים הגיעו בכלי הגשה יפים ומיוחדים, וזה עוד כלום לעומת שאר הכלים בארוחה, אך בל נקדים את המאוחר. יחד עם המרק הזמנו גם את לחם הבית הנאפה במקום, שהגיע חם ורך, ומלווה בשלושה מטבלים - סלסה אדומה מעגבניות טריות, ממרח שעועית שחורה, וגוואקמולי. המטבלים היו מרעננים ורק פתחו לנו עוד יותר את התאבון לאוכל, ולזכרונות מטיולים מארצות רחוקות. התחלנו להעלות זכרונות על שתי כוסות קאווה (19 ₪ לכוס) ספרדית מבעבעת, שהזמנו כדי להוסיף עוד קצת לרומנטיקה.

אחרי המרק הזמנו בעצת המלצר האדיב מנה ראשונה מתפריט המיוחדים. הלכנו על כבד אווז (69 ₪) שהגיע תוך דקות ספורות על פלטת קרמיקה אדומה, מונח על ברוקסטה בצ'אטני עגבניות שרי. זה הזמן לוידוי קטן. מאז אותה ארוחה בה הכריחו אותי לאכול את הכבד שהכינה דודה נירה לפני עשרים ומשהו שנה לא נגעתי בכבד כלל. כל פסיכולוג מתחיל יזהה מיד מקרה קשה של טראומת ילדות. אשתי טעמה ראשונה, ועיניה נעצמו. תאמינו לי, זה אומר הכל. כשראיתי את תגובתה והרחתי את הריח המדהים של המנה החלטתי להשאיר את התיאוריות הפסיכואנליטיות לזמן אחר, טראומה או לא טראומה - הסתערתי על הכבד. ובכן, גבירותיי ורבותי; We have a winner!. מדובר במעדן אמיתי. אל תפספסו את המנה הזאת! חגיגה לעיניים וזה עוד כלום לעומת החיך... טעם לחם השום הקלוי יחד עם כבד האווז הצלוי מבחוץ במרקמו הנימוח, הגיעו לשילוב מושלם עם ריבת השרי המתוקה-חמצמצה. לצד המנה הוגש סלט עלים ייחודי, מעלי רוקט ובייבי ברוטב שהיה מרענן ומפתיע כאחד. כבר אמרתי שאסור לפספס את המנה הזאת?

אחרי מנוחה קלה, המשכנו למנה עיקרית. אשתי בחרה במנה בשם 'ביפה דה צ'וריסו' (89 ₪), 300 גרם של סטייק סינטה ברוטב יין על בצלצלי שאלוט ורוטב בלסמי מתקתק שהגיע עשוי במידה הנכונה. לצידו הוגש פירה, ואיתו שעועית, ארטישוק וקולורבי מאודים עם שזיפים מיובשים, שאיזנו נהדר את  טעם הסטייק.

אני, הקרניבור הכבד, הזמנתי צלעות טלה (115 ₪) שהגיעו בליווי פירה, עירית וסלט שורשים (זהירות, קצת חריף). הצלעות היו עסיסיות, ורוטב היין והצ'ימיצ'ורי רק הוסיף ולא השתלט על טעם הבשר. אני ממש מקווה ששאר האורחים במסעדה לא שמו לב שעברתי לאכול בידיים (מצטער, אבל ככה אוכלים צלעות בארגנטינה, לא?). כל המנות היו נדיבות, וניכר שתשומת לב רבה הוקדשה לעיצובן. הן גם הוגשו בכלי קרמיקה ייחודיים שאשתי היקרה, קרמיקאית חובבת (ולא רעה בכלל), לא הפסיקה להתפעל מהם. בירור קצר העלה שאכן מדובר בעבודת יד של אמנית במיוחד עבור מסעדת לה בוקה.

למרות שכבר היינו שבעים למדי, לא יכולנו לסיים את החגיגה בלי משהו מתוק, ולמנה אחרונה הזמנו צ'ורוס חם (35 ₪) - בצק מטוגן המגולגל בסוכר וקינמון. במקור ממולא הצ'ורוס בריבת חלב, אולם כאן מטעמי כשרות היא הוחלפה בקרם נוגט. המנה היתה טעימה ומקושטת להפליא והגיעה עם כדור גלידת וניל ושערות חלבה. סיום מתוק לארוחה נפלאה.

לפני שהלכנו, הספקנו לדבר עם הבעלים והשף גיא קמחי שלאורך כל הערב חילק את זמנו בין המטבח לשולחנות האורחים וניכר שהוא משקיע במקום את הלב והנשמה. גיא סיפר לנו שהרעיון לפתוח מסעדה לטינית נולד בזמן שטייל בדרום אמריקה, ולמד את רזי המטבחים המקומיים. אין ספק שהוא אכן הצליח להביא אלינו, לירושלים מטבח פיוז'ן לטיני ראוי לשמו.

נפרדנו לשלום מהצוות האדיב, וירדנו אל הרחוב. התקרבתי אל העגלה של יאיר ולחשתי לו: "חכה חכה צ'יקיטיטו, רק תלמד לאכול בשר ועוד נחזור הנה. זאת הבטחה".

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בלה בוקה? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי