ננוצ'קה בצהריים

ישנן הרבה מסעדות המוכרות בזכות האוכל הטוב המוגש בהן. ישנן כאלה ששמן הולך לפניהן בזכות מנה ייחודית זו או אחרת, ישנן אלו שהעיצוב המושקע שלהן הופך אותן לחווייה בפני עצמה, ומעל כולן קיימת ננוצ'קה, הבר-מסעדה שאין דומה לו בארץ.

הפעם הראשונה שלי בננוצ'קה הייתה במעונה הקודם, כמעט בצמוד למיקום הנוכחי. אני זוכר שיצאתי מאוהב. חזרתי הביתה, הרמתי טלפון לאמא והתחלתי לחפש שורשים גרוזינים. המעבר למיקום החדש הביא לחששות על אובדן האינטימיות. חששות שבמבט לאחור נראות מגוחכות. הגדלת החלל רק עשתה טוב - יותר מקום לאכול, יותר מקום לרקוד. אני יכול להשבע שמשהו באווירה רק השתפר ועל כך יעידו אורחי המקום שמספרם הולך וגדל.

כמי שפקד את ננוצ'קה יותר מפעם אחת בשעות הערב המאוחרות, הייתי קצת כמו הבליין שתחת אדי האלכוהול והתאורה המעומעמת הכיר בחורה וחזר איתה לביתו - תהיתי איך היא תראה באור יום. לצורך משימה זו אספתי איתי את חברי, הגבוה. הגבוה הוא סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בלילות, הוא רווק מושבע ופרטנר נהדר לבילויים. לעומת זאת, בימים הוא יועץ עיסקי מהוגן מהסוג שמכנסיים מחוייטות לא זרות לו. בקיצור, השותף המושלם לבדוק איך נראית ומרגישה העיסקית של ננוצ'קה.

מצאנו עצמנו עומדים מחוץ לננוצ'קה המוכרת בשעת צהריים מוקדמת. חבר שלי הגדיר פעם את הכניסה לננוצ'קה כאל 'כניסה לארץ הפלאות, אלא שלא אכפת לי אם אגדל או אקטן, אני מוכן לטעום מהכל!'. עם הצהרה כזו, קל אולי להבין למה פסענו פנימה בצעדים מדודים וזהירים, מפחדים קצת לגלות את הטריקים שמאחורי היד הקוסמת של ננוצ'קה. באורח פלא, הקסם לא פג. ליתר דיוק, קסם אחר שרר שם. התמונות אותן תמונות, הפסלים אותם פסלים, אבל במקום ארץ הפלאות המופרעת, הרגשתי שנכנסתי למלון בוטיק מעוצב ושונה.

אנחנו מגלים שאנחנו הראשונים להגיע, לא לאורך זמן. המסעדה מתמלאת במהירות בשלל סועדים. אני בוחן אותם בקפידה ומצליח לזהות מתחת לתחפושות העסקים, את אותם בליינים שמגיעים לננוצ'קה לרקוד עד השעות הקטנות. נחמד לגלות שאנחנו לא לבד.

בנקודת הזמן הזו אנחנו מכירים את ריקי, שמראה העדין מסתיר את מכונת העבודה המשומנת שהיא. ריקי מסבירה לנו על העיסקית של ננוצ'קה הכוללת סלט אישי, לבש חם (שהוא לחם גרוזיני מסורתי), כוס שתייה לבחירה בין לימונדה, קאווה, בירה ורבינוצ'קה (וודקה עם רימונים) ועיקרית לבחירה בהתאם לשלוש סקאלות מחיר: 49 ₪, 54 ₪ ו-59 ₪.

הגבוה, בחור עם אופי וסגנון ייחודים, מזכיר לי שהוא צמחוני. עם מראהו הגולייתי קל לשכוח שמדובר במי שלא נגע בבשר כמעט 17 שנה. אנחנו לוקחים כמה דקות של התיידנות ומגיעים לעמק השווה על ידי בחירה במנת פתיחה משותפת - פחאלי (49 ₪). הפחאלי מוגדר בתפריט כמנת אנטפסטי גרוזינית מלווה בפירוט חלקיה שנשמע כמו קללות בסרט של דובר קוסאשווילי. הגבוה בחר כעיקרית באיספנחיס קדה (49 ₪) וכוס של בירת סן מיגל הנהדרת. אני בחרתי בצאבלינרי (59 ₪) וכוס של רבינוצ'קה שהתגלה כמשקה אלכוהולי מוצלח וטעים.

בעודי מדמיין מה באדריג'ני וצ'רחאלי אומרים על אמא שלי, הפחאלי מגיע לשולחננו. עוד לפני הטעימות, ההגשה מקבלת ציון עשר. למעשה מדובר בשלל של סלטים ומטבלים מקוריים. הסידור והצבעוניות על הצלחת רק מעלים את רמת הסקרנות. אין ספק כבר שמעבר לשמות, גם המנות עצמן ייחודיות. מבחינת גודל, אני חושב שגם שלושה אנשים יכלו לחלוק את הפחאלי בתור מנת פתיחה.

הבאדריג'ני מתגלה כחציל מגולגל שבתוכו מחית של טחינה עם אגוזי מלך או במילים אחרות, מעדן נימוח. הצ'רחאלי הוא סלק ברוטב שזיפים שמוסיף מתקתקות נעימה לסלק. שחקן נוסף על הצלחת הוא הטטרי. סלט המורכב מירקות שורש כמו קולורבי ולפת ברוטב לימוני שמתעלה בקלות על שאר סלטי השורש שאכלתי עד אותו הרגע. דולמה, עלי הגפן הצימחונים, היו נהדרים ולמזלי הגבוה, צימחוני לא שיגרתי, לא אוהב עלי גפן אז העונג היה כולו שלי. לסיום ניצבו להם כדורי המנגולד אגוזים וסלט הלוביו. שנראו כמו תאומים לא זהים, אך כל אחד מהם התגלה כאוצר בפני עצמו. הגבוה ואני היינו במעיין תחרות סמויה על חלק זה של הפחאלי. נראה לי שניצחתי.

בזמן שהרחקנו את הפחאלי ממצבו החומרי הנוכחי, קיבלנו את הלבש, אותו לחם גרוזיני, בליווי של חמאה וקערית שמן זית עם בלסמי ורסק עגבניות. אני בדרך כלל לא מתלהב מלחמים, אבל הלבש היה כל כך טוב שלא היה אכפת לי 'להיסתם' למענו. גם הסלט האישי הגיע, מורכב מכרוב, עגבניות שרי, בצל ירוק ורימונים. למרות שהיה מעט מלוח מדי לטעמי, הוא עדיין היה נהדר ומיוחד.

האיספנחיס קדה של הגבוה והצאבלינרי שלי הגיעו. האיספנחיס התגלה כזוג מאפים גרוזינים במילוי של תרד וגבינות. אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי זה באמת סוג של בורקס-על. איכות הגבינות ואיכות המאפה יכול לתת פייט לכל בורקס באשר הוא. לעומת הפשטות המוצלחת של האיספנחיס, הצאבלינרי שלי היה מלאכת מחשבת של כתף בקר. הבשר היה עסיסי, רך ונמס לי בפה. חלקי פטריות, ערמונים ,אגוזי מלך וחיטה שליוו אותו השתלבו נהדר בצורפות המנה.

הגבוה, עם כל גודלו וגם אני, בעל תיאבון בלתי נדלה, כבר לא יכולנו יותר. החלטנו לצאת מהר לפני שריקי, עם קסמי הג'דיי שלה, תשכנע אותו לקינוח. בדרך החוצה הספקתי להכריז על העיסקית של ננוצ'קה כאחת העיסקיות השוות בעיר. הגבוה הנהן לחיוב. אין ספק שהננוצ'קה היא תופעה. כמו הגבוה, גם לה יש סגנון ואופי משלה. במקום בו מסעדות אחרות מנסות למצוא את קולן וייחודן, ננוצ'קה עושה זאת בלי להתאמץ. עכשיו אני יודע, גם בלי איפור בבוקר היא עושה לי את זה.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי