קימל מאז ולתמיד

בקימל הייתי בפעם הראשונה ב-1998, באלף הקודם, מדוע אני מציין זאת? כי בעולם הקולינריה הקשוח מסעדת שף טרנדית יכולה להיפתח ולהסגר עוד לפני שמלאו לה שנה, כשהגעתי לפני 13 שנה לקימל, השוכנת למרגלות מגדל שלום, היא כבר הייתה שם דבר וכיכבה כמסעדה ששווה לחגוג אצלה אירוע מיוחד, עוד מ-1993 שנת פתיחתה.

קימל היא הכל חוץ ממסעדה טרנדית, בעצם אם תכנו אותה כך, סביר להניח ששאול בן אדרת, השף המעולה והרוח החיה של המקום ייעלב, על הקיר תלויה תעודה המעידה על זכייה מצחיקה בתואר "המסעדה הכי לא טרנדית בתל אביב", כי אצלנו רגילים להתפעם מכל מה שחדש ושונה, ואילו בקימל שרוצה להיות מסעדה כפרית, מכוונים לאותן מסעדות בפרובנס שקיימות עשרות שנים ותקעו יתד לעוד עשרות שנים נוספות.

החטובה ואני הגענו לקימל בערב קריר כדי לזכות בקצת אווירה חמימה הנובעת מהשרות המקצועי אך הלא רשמי של המלצרים, וכמובן מעיצוב המקום - המון חום וצבעי אדמה, מדפים עם ירקות טריים מהשוק, אשכולות ענבים נשפכים מהתקרה והמון פסלים של תרנגולים, לשאול בן אדרת כנראה יש חיבה מיוחדת לתרנגולים, נזכיר רק כי למסעדה החדשה שלו (שהיא דווקא כן טרנדית וממוקמת במתחם המגדלים החדש בצפון תל אביב) הוא קרא 'התרנגול הכחול'.

מיד עם ההתמקמות (נשבע לכם, ישבתי באותו המקום לפני 13 שנה) הגישה לנו המלצרית מרגריטת לימון ופירות יער, און דה האוס מה שנקרא, מהסוג שעושה שמח. המשכנו עם מנות הפתיחה שקורצות כמובן למטבח הצרפתי הכפרי. מנת שקדי עגל בגריל על טארט בצק עלים, עם ריבת בצל וקרם שום (59 ₪) בשבילי, ופטריות ממולאות בכבד אווז, עם רוטב יין פורט, תאנים ושזיפים (65 ₪) לבחורינה.

את המנה שלי אפשר לכנות מנת פתיחה קלאסית, צנועה בכמות (אם הדבר טוב או לא, אתם תחליטו, אני לא הישראלי הממוצע שרוצה הכל בגדול, אלא שהכל יהיה בטעם), ומי שמת על שקדי עגל כמוני ייהנה ממנה עד מאוד, הבשר בעל המרקם המיוחד והמעט שומני משתלב נהדר עם מתיקות ריבת הבצל, ואפילו רוטב השום התגלה כמתקתק. אם דיברתי על צניעות מנת הפתיחה שלי, החטובה נבהלה ממנת הפתיחה שלה, צלחת עשירה בפטריות כשעל כל אחת מהן מונחת חתיכה של כבד אווז נימוח ומעולה, "אם אני גומרת את כל הצלחת הזו אפשר לסגור ת'בסטה" היא הודיעה "היא תמלא אותי לגמרי", אל דאגה, בשביל זה אני הגבר במשפחה וחיש קל נשנשתי ממנה שתי פטריות מעולות.

בינתיים גם בקבוק של בנימינה ספיישל R רזרב (119 ₪) נמזג לכוסות היין שהזכירו קצת כוסות אבירים, החטובה גרגרה את היין ואמרה נבוכה: "יין מעולה, יש לו טעם מעושן משהו לא?" ואילו אני שמוכשר לגלות טעמים ביינות מיד איך שמגלים לי אותם הסכמתי, רמת החיך של הבחורה הזו מפתיעה אותי כל פעם מחדש.

בשולחנות מסביב היו המון ישראלים ותיירים שעשו שמח וביקשו ממני לצלם אותם, תורמת לאווירה העובדה שכל שטח פנוי במסעדה מנוצל לשולחן נוסף, אך באופן שעדיין שומר על פרטיות מצד אחד, אבל מחבר בין הסועדים מצד שני.

המשכנו לעיקריות, החטובה בחרה בפילה בקר בחמאת זעפרן ושרימפס (109 ₪) ואילו אני המשכתי עם הקו הקרניבורי ובחרתי בפילה ברולה (109 ₪), כן, כן מה שאתם שומעים, הצמידו לפילה בקר איכותי את התואר 'ברולה', בעיקר בגלל זיגוג של סוכר ודבש במעטפת חרדל, זיגוג שיוצר מעטה קריספי כמו בקרם ברולה, והטעם? בשר מעולה, נימוח ומיושן שהגיע ברמת עשייה מדויקת של מדיום בהמלצת המלצרית, אך שימו לב, אם אתם סולדים מטעם דומיננטי של חרדל, ותרו על המנה. פילה הבקר של החטובה המשיך את המסורת המפוארת של מנות הבשר בקימל, הוא כמובן היה מדויק מאוד גם הוא, והשרימפס היוו אתנחתא מרעננת מטעם הבשר, את שתי המנות ליווה פירה חמאתי וטוב, קימל לא הגיעה לגיל 18 בזכות פירה מחופף.

לקינוח בחרנו במה שהתגלה מאוחר יותר כקינוח המושלם לחלוק - קרם ברולה בארבעה טעמים (43 ₪), בתוך פנכות קטנות הגיעו קרם ברולה בטעמי וניל, קפה, שוקולד וקינמון, כל אחד מעולה יותר מקודמו, אני כמובן חובב גדול של קינמון, החטובה התעלפה מברולה הקפה.

בהמשך הבנו מדוע חוגגים פה בכל שולחן איזה יום הולדת, כאשר גילינו שלצוות המקום יש הרגל מצחיק להוציא כמעט כל קינוח עם זיקוק בוער, "אם אתם פה, בטוח אתם חוגגים משהו מיוחד" הסביר לי מנהל המסעדה בחיוך, מנהג שאני מודה, במקומות אחרים בארץ היה גורר ממני נחירות בוז, בקימל הלא טרנדית והמאוד ותיקה ומקצועית זה עובד נפלא.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי