ג'ויה לי ולה

אני חושבת שהגיע הזמן לווידוי. אחרי הכל, אני כבר מרגישה מספיק בנוח איתכם, קוראיי הנאמנים וחובבי המזון (מי מכם שאינו שני אלה מתבקש לדלג כמה שורות למטה - הווידוי מיועד אך ורק לאוכלוסיה האקסקלוסיבית העונה על שני הקריטריונים). אני לא אוהבת את ולנטיינ'ס דיי. הציניים מביניכם יטענו שזה משום שלא מצאתי את האדם הנכון לבלות עימו את היום הקסום הזה. הצינית שהיא אני, תענה שכל קשר בין קסם לבין היום הזה הינו מקרי בהחלט, אלא אם אתם מתייחסים לקסם שגורם להמוני אדם לצבוא על מקומות בילוי דווקא ביום בו הם צפופים, רועשים ועמוסים במיוחד. ברצינות, אני בעד לצאת בכל יום אחר. בולנטיין אני מעדיפה לנמנם עד יעבור זעם.

למרות כל האמור לעיל, מצאתי את עצמי קובעת דייט ולנטיינ'ס השנה. מה לעשות, לפעמים גם אני נכנעת לטרנד, אבל לפחות מנסה לשחק איתו. ל' ארוכת הרגליים נענתה לאתגר, והסכימה ברוב טובה להתלוות אלי לערב העצמה נשית. תיאמנו מלתחות, איפסנו שעונים, החבאנו את מחשבוני הקלוריות במגירה אפלה ושמנו פעמינו לג'ויה ברמת החייל.

הסימן החיובי הראשון לאותו ערב הגיע אלינו בדמות כוסיות למברוסקו שהוגשו לנו מיד עם הכניסה למסעדה. הסימן החיובי השני היה הגילוי, המפתיע יש לציין, שג'ויה היא אחת המסעדות היפות בעיר. עיצוב עירוני עם טאצ' כפרי (או אולי דווקא להיפך?) הוא לא משהו שחשבתי שיכול לעבוד, אבל קשה להתווכח עם מראה עיניים. אחרי שסיימנו להעריך את הפן הוויזואלי, התפנינו לזה הקולינרי.

אחרי התלבטויות רבות מאי פעם  לאור התפריט העשיר והמפתה, התחלנו עם אינבולטיני חצילים (37 ₪), שם מהודר לגלילת חצילים עם מוצרלה, רוטב עגבניות ופרמג'יאנו. המנה היתה טעימה, אבל מעט כבדה מדי. ניסינו להתעלם מפרק הפיצות, אך היה זה קרב אבוד. בהמלצת המלצרית ביקשנו פיצה פרשוטו קרצ'ופי (52 ₪) עם מוצרלה, ארטישוק איטלקי, שינקן, בזיליקום, שמן זית ופרמג’יאנו. הבצק היה דק אך לא יותר מדי, הרוטב החמיא לגבינה והתוספות היו טריות וטעימות.

חיש מהר הונחו לפנינו גם המנות העיקריות: לזניה ראגו (62 ₪), עם בקר ובשר לבן, היתה לוהטת ועשירה, בדיוק כמו שלזניה צריכה להיות. משום שהבטחנו האחת לשנייה שנשתדל שלא לאכול אך ורק בצק, בחרנו גם בשרימפס א-לה פלנצ'ה (84 ₪) - שרימפס במחבת עם בצל, שום, רוטב עגבניות, זיתי קלמטה ושמן זית. המנה היתה נדיבה בגודלה, אך חשוב מכך, השרימפס היו טעימים בצורה חריגה ומענגת במיוחד. עם הרוטב או בלעדיו, זו מנה שאשמח לאכול שוב, ובהקדם.

לאור הקצב המהיר של הגשת המנות (שהיה מרשים לאור כמות הסועדים, אך אולי פגם במקצת בחווית הישיבה), ביקשנו לנוח קצת לפני הקינוח. בזמן המנוחה התמקדנו בקוקטיילים שקצת נזנחו בצד בזמן הלעיסות. המימוזה (29 ₪) היתה תפוזית ומרעננת, אך החווירה לצד קוקטייל היום (35 ₪) - קוקטייל על בסיס וודקה וניל, ליקר תות ונענע, שהיה טעים במיוחד. אחרי שסיימנו להוריק לקרבינו את האלכוהול, ביקשתי לנסות חומר ממכר נוסף והזמנתי מקיאטו (11 ₪). אל תספרו, אבל אני נהנית מהכוס הקטנה לא פחות משאני נהנית ממה שבתוכה.

המשכנו לנוח ולעכל תוך פטפטת מהנה, עד שהרגשנו שאנחנו מוכנות לקינוח. תפריט הקינוחים, בדומה לעיצוב, משחק בין המסורתי למודרני. מצד אחד יש בו קרם ברולה וטירמיסו קלאסיים, ומצד שני מככבות בו גם גרסאות מתוקות של קלצונה ופיצה. אבל מבין כל הטוב הזה, מהרגע הראשון תפס את עינינו קינוח דולצ'ה בננה (35 ₪) - מוס שוקולד לבן בדפי בצק פילו עם שבבי קשיו ובננה מקורמלת. עד עכשיו אני יכולה לחוש את בלוטות הטעם שלי מתנפחות מציפייה. המרכיבים השונים השתלבו נפלא זה עם זה, והתוצאה היתה סיום מעולה לערב משובח.

ולנטיין עדיין נראה בעיני כמו דרך מטופשת לציין משהו טוב, אבל לאור הערב שהעברתי בג'ויה אני שוקלת לציין אותו בכל זאת, מבחינתי בכל תאריך שהוא (14 במרץ, למשל). אחרי הכל, אם מישהו יבטיח לי אוכל טעים, אווירה נעימה וחברה מוצלחת, איך אוכל לסרב?

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי