זוהי יפו ילדה, של הדייגים

"מעל המסגדים עולה ירח

מעל ביתך עולים אורות ניאון

ושוב שיחי יסמין נותנים פה ריח

ושוב אנחנו כאן מול השעון"

כך שר אבי טולדנו בשירו של יוסי גמזו 'זוהי יפו'. ערב קריר של תחילת ינואר, הפעם מתחשק לנו משהו שונה, להחליף אווירה, לשנות סצנה. אורית מציעה את יפו. "יש שם אווירה אחרת, ממש כמו בשיר", היא משכנעת את המשוכנעים. אנחנו אורזות את עצמנו לעבר הנמל העתיק והמתחדש, שנראה בלילה הזה כמו לקוח מסצנה בסרט קפריסאי. בשעת לילה שכזאת, חסרים רק הדייגים כדי להפוך את התמונה האותנטית הזאת לקסומה עוד יותר. כשאנו נכנסות אל מסעדת הדייגים המיתולוגית, שעומדת על תילה יותר משלושה עשורים, האווירה היפואית מתחדדת עוד יותר.

"אך שוב ילדה בלי "למה" ו"מדוע"

ידי בזרועותייך אוחזות

יש משהו מוזר ולא ידוע

יש משהו נפלא בעיר הזאת"

היא באמת שונה, יפו. הריח שלה אחר, הקסם שלה שונה. גם העולם הקולינארי שלה אינו מזכיר את זה של אחותה הצעירה תל אביב. מסעדת הדייגים - גם היא אחרת. משקפת את יפו הכה שונה. האקווריום הענק בכניסה כבר מעיד על מה שעומד להתחולל בפנים, על הדגים הטריים שעושים דרך כל כך קצרה עד שהם מגיעים לצלחות הסועדים. אהרון ויעקב, בעלי המסעדה ודייגים וותיקים שמנהלים אותה כבר שלושים שנה, עוד לפני שנמל יפו זכה לעדנה מחודשת, לא מחסירים מהסועדים שלהם דבר.

זה מתחיל מסלטי הפתיחה (15 ₪ לסועד) שהם שירה צרופה: טריים, עשירים ומתובלים היטב. המצטיינים היו סלט הביצים המעולה, המטבוחה האותנטית שכמו נלקחה משולחן שבת של אמא מרוקאית, והסלט התורכי (המכונה גם סלסה) החריף והממזרי. אהבנו גם את החציל הרומני ואחיו שבמיונז, ולא קיפחנו את הכרוב הסגול - גם הוא במיונז. בנוסף לאלו טעמתי גם איקרה מצוינת (15 ₪), ולא הצלחתי לשכנע את אורית שממרח ביצי דגים הוא מעדן מלכים. גם החומוס (18 ₪) היה מפתיע ואותנטי. הסלטים מגיעים לצד פיתות רגילות וחצאי פיתות שרופות עם זעתר. כאן מעט הופתענו, כיוון שסלטים כה איכותיים דורשים לאפות רותחות, אבל ביפו הכול שונה.

"השחפים על המזח כבר עפו

והים השתתק ונדם,

זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו

שחודרת- כמו יין - לדם".

רגע לפני שיפו חדרה לנו ליין כמו דם, הגיעו לשולחן המנות העיקריות. התחלנו במנה של שרימפס וקלמרי בשמנת ופטריות (95 ₪) - מנת פירות הים הגדולה ביותר שראיתי בחיי. נדיבים, היפואים. אמנם לא זול, אך הגודל בהחלט מפצה. מדובר במנה ששני אנשים יכולים לחלוק מבלי להניד עפעף. השרימפס והקלמרי היו טריים ולא צמיגיים, אך השוס הגדול ביותר במנה היה הרוטב - קרמי, שמנתי, מפוצץ בפטריות טריות ומתובל בעדינות קסומה, כך שאפילו קצת האפיל על פירות הים שבתוכו, מרוב שהיה טעים ודומיננטי. הרוטב נוגב עד תומו בפיתות וגם בצ'יפס שהוגש לצד המנה. גם בעיקרית הנוספת הלכנו על משפחת פירות הים: מולים בחמאה, שום ויין לבן (90 ₪). כאן הרוטב פחות דומיננטי, אך המולים, אוי המולים. חייבים לבקר יותר ביפו. צדפות ענקיות, בשרניות, ונעימות בפה עד מאוד. בכלל, מסעדת הדייגים הזכירה לנו קצת טעם של פעם, אם זה במנות (יכולנו להישבע שראינו גבינת חלומי במנות הראשונות), אם זה באווירה העממית והצבעונית, אם זה בסלטים העשירים שכבר כמעט אין בנמצא מהם במסעדות המודרניות. מה היה רע לנו פעם?

"כאן מלח ועשן וצליל גיטרה

סכין שלופה ומשחקי שש-בש

כאן משהו שיכור, ולא מערק,

וחם- לא מן הסטייקים על האש"

כשנהיה כבר חם מרוב אוכל, הגיעה הבוואריה (20 ₪), זו שאני ממתינה לבואה בכל ארוחת דגים או בשר שכזו. כמה פשוטה, ככה גאונית. מתי כבר יבינו גדולי השפים, שהקינוח העממי הזה עדיף על פני כל הקציפות המפונפנות שכה נעים להסתכל עליהן, אך פחות נעים לנגוס בהן? תנו לי בוואריה חלבית עם סירופ שוקולד ואגוזים ואני המאושרת באדם.

"יאללה, התנחלנו פה, את לא חושבת"? שאלה אורית אחרי שעתיים של בליסה.

עניתי לה, איך לא, בשירה מלאת זיופים: "זוהי יפו, ילדה זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם".

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

רוצים גם אתם לאכול במסעדת הדייגים? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי