ניצחון הסיטארה

הכרנו לפני המון שנים באחד המטבחים הכי עסוקים בתל אביב. התאהבנו בלילה אחד בו היינו צריכים לסדר חדר קירור ענק. האובססיביות שלו פגשה את הקיצוניות שלי ואחרי שעתיים בטמפרטורה של ארבע מעלות, היה ברור שזו תחילתה של ידידות מופלאה. מאז עברו הרבה מנות במסעדה, שנינו כבר לא עובדים שם וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו. מאחר וגם עזבתי את העיר, אנחנו לא מרבים להתראות, אבל כל פגישה שלנו תמיד נערכת סביב ארוחה טובה או בילוי אחר כהלכתו. נפגשנו לפני כמה ימים סביב ארוחה מדהימה ושאלוהים יעזור לנו כמה שבילינו. כפיר ואני הגענו לסיטארה שממוקמת בבניין המגורים היוקרתי 'סי אנד סאן' ביום הסוער ביותר בשנה, כשבדרך הספקנו לראות פקקים אינסופיים וטיפות גשם בגודל של כדורי טניס.

נכנסנו לחלל המרשים, עמוס השנדלירים והתיישבנו בשולחן צמוד חלון ממנו האירו לנו הברקים את השמיים העצבניים. בפנים היה רגוע. מאוד רגוע. ג'ורג' הריסון שר על הגיטרה המתייפחת שלו ואנחנו חייכנו למראה אחד התפריטים המבטיחים. כדי לראות אם הוא גם מקיים, התחלנו עם מנת ספיישל דגים ופירות ים (128 ₪) וסלט קפרזה (49 ₪). תוך דקות מספר הן הגיעו - סלט הקפרזה הכיל כדור מושלם ומכובד של מוצרלה באפלו, וינגרט בזיליקום, עגבניות לחות, צנוברים למכביר, זיתי קלמטה קצוצים ופרזנטציה מושלמת. כדור הגבינה נח על קרוסטיני נפלא ורוטב הפסטו עטף את כל היופי הזה. קפרזה מנצחת. בספיישל הדגים עיטרו את הצלחת הארוכה שיפודים של דג קוד ותפוחי אדמה בטמפורה (מעין וריאציה מדליקה על 'פיש אנד צ'יפס'), בליווי איולי לימון כבוש, פילה לוקוס צרוב על הפלנצ'ה ברוטב סיציליאני (עגבניות, זיתים וצלפים), וג'מבו שרימפס קריספי ברוטב תאילנדי חריף בחמאת לימון ושום. אני לא חושב שצריך יותר מהתיאור היבש של המנות כדי להעלות רוק בבלוטות אצל כל אדם שפוי. השרימפס התפצח עם כל ביס, הפלנצ'ה עשתה חסד עם הלוקוס וה'פיש אנד צ'יפס' המקומי עשה כבוד למנה האנגלית המזעזעת בדרך כלל. לגבי האיולי לימונים כבושים - נסו את זה בבית (נראה אתכם).

לפני שהמשכנו הלאה החלטנו שאנחנו מתחילים לשחק את משחק ה"מי לא מבין מהחיים שלו". החוקים פשוטים - יושבים במסעדה ולפי התור מצביעים על הכשלים במקום. זה יכול להיות ווליום חזק מדי, אריחים מתקלפים, צלחות סדוקות, שירות לא יעיל, מנות חסרות טעם, עיצוב מזעזע, כסאות חורקים וכיוצא באלה. בדרך כלל המשחק מתחיל אחרי המנות הראשונות ונמשך הרבה אחרי שסיימנו את הארוחה. הפעם לא יכולנו לחשוב על כלום. לעזאזל - אפילו השאריות של השרימפס נראו טוב על הצלחת. הצבעים שנותרו בצלחת הקפרזה היו יכולים להיתלות על קיר במוזיאון. בקיצור, לא מקום טוב למשחק שלנו. אז המשכנו הלאה לעוד ספיישל.

הפעם - מנות טאפאס של בשר (148 ₪). ואז היא הגיעה, צלחת מלבנית עם הניסים הבאים - פילה בקר על בטטה, מיני המבורגר עם חזה אווז, פטה כבד עוף עם בהרט, ריבת בצל וסילאן, וצ'וריסוס הבית על סלט חומוס ופלפלים קלויים. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל הפילה המתקתק שנח על הבטטה העביר לי חיוך כזה על השפתיים ומתיקות כזו בורידים. לגבי ההמבורגר, הדבר המבאס היחיד בו הייתה העובדה שהוא באמת היה קטן. כל כך קטן בשביל ששני אנשים יהיו מסוגלים רק להתגעגע לטעם שלו אחרי ביס אחד. הצ'וריסו הגיעה פרוסה לנתחים והייתה מצוינת, למרות שסלט גרגרי החומוס לא העיף אותנו. הייתי כותב אנמי, אבל אולי הוא רק היה אנמי בהשוואה לעזות הטעמים האחרים שפרצו מהצלחת אז אולי אסגר על אנמי יחסית. לגבי הפטה - מוצלח ביותר. חלק, טרי ומתקתק.

נחנו קצת אחרי המנה הזו. ניסינו לשווא למצוא פגמים בחיוך של המלצרית, בעיצוב, במבנה. לא הצלחנו. בשלב הזה כבר היינו גרופיז של הסיטארה. אז המשכנו בדרכינו לחקור את התפריט. אני הזמנתי קלמרי סגול על הפלנצ'ה (67 ₪) וכפיר הלך על אינבולטיני דניס (56 ₪). שתי המנות מגיעות הישר מסקציית הראשונות על הים. הקלמרי הצרוב לקח אותי לשוק בברצלונה, לדוכן בו מבשלים את הדיונון עם הדיו שלו ומניחים על ביצה. היו שם בצלחת שלי המון דיונונים על ביצת עין עם צהוב חי ונושם, בצלים סגולים, עגבניות מיובשות, שעועית, סומק ושמן זית. אה, כן - וחיוך אחד אינסופי. כפיר שלצערי הרב לא אוכל מזונות לא כשרים לא טעם מהפלא הזה, אבל התענג מצדו על דניס שמולא בגרגרי חומוס, פטרוזיליה, נענע, כוסברה וגרידת לימון כשכל זה ברוטב עגבניות סיציליאני. בתוך הרוטב בצבצו להם צ'יפסים שהוכנו משומר. הדבר היחיד שביאס את כפיר הוא שלא הגישו עם הרוטב חלה של שבת, לנגב. דוגרי צודק. איזון הטעמים היה מושלם והמרקם קטיפתי.

בשלב הזה פרשתי לשירותים. לא חזרתי עם בשורות. על מה אפשר לשחק, על המגבות המעומלנות ליד הברזים היקרים? ניחא. המשכנו לתחנה הסופית והמתוקה עם שתי מנות מדהימות - הפתעות מתוקות (60 ₪) ונשיקות מוס ושוקולד מריר ומטיל שוקולד נוגט ואגוזים (42 ₪). כדי לגלות לכם מה היה שם בצלחות נעזרתי בצוות המסעדה כי למרות הכמות המכובדת של המנות שנחו על הצלחות שלנו, לא לקח הרבה זמן ורק כמה מריחות של שוקולד נותרו על הצלחת. אז לתאר את המנות אני לא ממש אצליח, אבל רק שתדעו שבין היתר היו שם ממתקונים מיוחדים של ברולה, מקרון פיסטוק בקדאיף, פטיפורים של פירות ומוס טופי וויסקי. אה, כן ומתוך הצלחות הזדקרו חוטים מעוצבים של שוקולד בכל מיני דוגמאות.

בקיצור, חגיגה לעיניים ולבלוטות הטעם. היציאה מהמקום אל הרחוב הגשום הייתה הרגע הכי מבאס בארוחה. כפיר הסיע אותי לרכבת בבטן מלאה וחיוך גדול. "יצאנו אפס אפס הפעם", אמרתי לו. אשכרה תיקו. הוא שתק כמה שניות ופלט "בוא נגיד שהסיטארה ניצחה וזהו". כרגיל, הוא צדק. מה שנכון נכון.

* הכותב היה אורח המקום.

רוצים גם אתם לאכול בסיטארה? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי