בליני לה ולי

התחתנו. 350 איש הגיעו למסעדה שפתחנו לערב אחד והשמועות מספרות שהיה אוכל מעולה. אנחנו המארחים, כרגיל, זכינו לראות מרחוק את המנה המובטחת, אבל לא לטעום ממנה. כשכבו האורות והמוזיקה נדמה, קבענו: מגיע לנו ארוחה מפנקת, 'רומנטיק דינר' ראשונה כזוג נשוי.

קחו שבועיים קדימה, אנחנו על מונית בדרך לנווה צדק. כן, זו שכונה יפה. כן, איזה מגניבים הבתים שם ובלה בלה בלה. אותנו מעניין להגיע. אותנו מעניין להרים כוסית לחיינו ובעיקר אוכל, ועכשיו. עצרנו ליד סוזן דלל והתחלנו לצעוד לכיוון הבליני. המסדרון התרבותי של המקום רק הוסיף לתחושה שאתה כבר לא באמת בארץ. משהו בעדינות הזאת מתחיל להזכיר חוץ לארץ, וזה רק התגבר תוך כדי הערב.

16 שנה קיימת בליני, אבל עבורנו זו הייתה הפעם הראשונה. סיפרו לנו שמדובר בחתיכה קטנה מאיטליה, אבל כיוון שגם שם עדיין לא היינו, הכול היה בגדר חידוש מרענן. על השולחנות מפות משובצות בירוק או אדום, הקירות בצבע כתום חמים ועליהם תלויים פריטי אומנות בסגנון אירופאי. תפסנו שולחן פינתי ושקט שהשקיף על כל החלל. השימוש הרב בעץ נותן עיצוב של בית, ואח הלבנים מספק את הטוויסט הדרוש כדי שתאמין שאתה שם, באיטליה, שבחוץ יורד שלג וכל מה שבפנים מחמם לך את הלב.

קוקטייל בליני (26 ₪), כמה מתבקש, היה הדבר הראשון שטעמנו. שילוב של אפרסק עם שמפניה וקצת רום, שהיה מרענן ופתח את התיאבון. אגב, האינסטינקט אומר שהקוקטייל קרוי על שם המסעדה, אבל למעשה זה הפוך - קוקטייל בליני הוא משקה איטלקי עתיק יומין והחיבה כלפיו הביאה את הבעלים לשאול את שמו לטובת המסעדה.

בזמן ההמתנה למנות הראשונות הרמנו את הראש וראינו אותו. את המטבח. החלון השקוף הענק מאפשר הצצה לאחורי הקלעים של כל העסק. יש משהו מרתק בצפייה בדינאמיקה במטבח. תחושה אמיתית של עשייה, של טריות ושל אותנטיות. סלט קפרזה (44 ₪), טרי ואותנטי הייתה הבחירה של אשתי הטרייה (והאותנטית). שתי שכבות של עגבניות פרוסות, ביניהן שכבה של גבינת מוצרלה, כשהכול מתובל בשמן זית, חומץ בלסמי ובזיליקום. פשטות היא מילת המפתח. נראה כמו משהו שמכינים בכל בית באיטליה, ועם זאת טעים להפליא.

מנת הפתיחה השנייה הייתה, קשה להאמין, אפילו מוצלחת יותר. ריזוטו אנטרקוט (48 ₪) זה לא משהו שטועמים כל יום, אבל מדובר במנה ששווה לחזור בשבילה. הריזוטו מתקתק מעט, עם אנטרקוט ופטריות. מנה גדולה יחסית לראשונה, שאותה עוד אפשר להגדיל אם רוצים להזמין כעיקרית. מומלץ בחום. ליד כל אלה הוגש לנו לחם הבית - פוקצ'ה פריכה וריחנית שנאפית במקום, ולידה צלוחית עם שמן זית וחומץ בלסמי.

המשכנו עם מוטיב הבית גם בבחירת היין. בהמלצת המלצרית (שאפשר כנראה להכתיר אותה כמלצרית החייכנית בישראל) נמזג לנו יין הבית - פרימיטיבו - זינפנדל (84 ₪ לבקבוק). צורת ההגשה מקורית במיוחד - בקבוק ללא תווית, כאילו רק לפני דקות ספורות מילאו בכרם שבחצר האחורית. היין האדום נמזג לכוסות שתייה קלה פשוטות, שהגבירו את האווירה הטוסקנית. והטעם? עדין, מחליק לגרון ואחרי כמה כוסות טובות, גם משמח לבב אנוש.

הגיע הזמן לעיקריות. מדליוני הפילה (108 ₪), גם כן בהמלצת החייכנית, היו רכים ועשויים בדיוק במידה, אבל לא רק הם כיכבו בצלחת שלי. גם כאן צורת ההגשה גנבה את ההצגה, כאשר ליד המדליונים הונחו גמבה שלמה קלויה, בצל שלם קלוי ועגבניה (נכון, קלויה). כמה שפחות מסובך, זה המוטו. מנות של העם, בגובה העיניים, וזה יוצא פגז. האישה הלכה על פטוצ'יני בליני (64 ₪) וקיבלה מנה עצומה של פסטה תרד ברוטב פסטו, עם עגבניות מיובשות, נתחי חזה עוף מושחמים בגריל, בצל ופטריות. גם חובבת פסטו גדולה פלוס עזרה מהבעל לא עזרו לחסל את המנה הנהדרת הזו.

הבטן אמרה לנוח, העיניים אמרו קינוח. בינתיים טעמנו סמבוקה (26 ₪), שהגיע בוער ובתוכו פולי קפה. מזיגה קלה של אספרסו פנימה כיבתה את האש ואנחנו, בשלוק אחד ובזהירות, ירינו אותו בשוט פנימה. ברקע מוזיקה איטלקית מכל סגנון אפשרי - קצת אופרה, קצת רוק, אפילו הסנדק התארח לכמה רגעים ברמקולים. בדיוק כשהוא הלך, הגיע המתוק. עוגת הגבינה, עם רוטב פירות יער (34 ₪), הייתה מעדן. גם כאן אף אחד לא חסך ושלח לנו לשולחן הרבה עוגה עם הרבה גבינה. בצד השני הונח טירמיסו (34 ₪), קלאסי, קרמי ואוורירי. סגרנו את העסקה על כוס תה עם נענע (12 ₪) ושלוק אחרון מהפרימיטיבו. ככה זה צריך להיות, חשבתי, באוכל וגם בחיי הנישואים החדשים שלי. פשוט, בלי פוזה, כמו ברחובות הישנים של איטליה. שיהיה פרימיטיבו, אבל אף פעם לא מיושן.

* הכותב היה אורח המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי