בין תמימות לשגעון

הישן והטוב
בכל פעם שאני צופה בסרט או בסדרה שממחישים איך נראו החיים פעם, כמו "מד מן" או "השעה" -אני מתמלאת קנאה. הבגדים, התסרוקות, האווירה, הג'נטלמניות, האוכל - הכל מעורר בי קנאה. קחו ממני את הקידמה והביאו לי את הטעם הישן שהיה כאן לפני שהמילניום התפרץ לחיינו בברוטאליות. אני אמנם קצת פחות מקנאה בכך שעישנו בכל מקום ובאופן שבו התייחסו לנשים אבל כמעט לכל שאר הדברים, אני מוכנה לחזור.

את העיצוב של חלק מהמסעדות החדשניות של ימינו אני לא תמיד מחבבת. לעיתים ההיי טק משתלט על כל חלקה טובה ודוחק הצידה את החמימות. כבר כמעט אי אפשר למצוא מסעדות כפריות עם טעם של פעם ולכן צהלתי כשנכנסתי השבוע לקימל. עשרים שנות ותק בעולם המסעדנות הקשוח שלנו כבר מזכים אותה בצל"ש ובהתחשב בשף שמנצח על המלאכה - שאול בן אדרת, אי אפשר להתפלא. התרנגול הכחול, קימל וגם קימל בגלבוע - בן אדרת יודע דבר, שניים או אלף לגבי החיך של הסועד הישראלי.

הישרדות נווה צדק
אז למה קימל מזכירה לי את הימים של פעם שאני כל כך מתגעגעת אליהם? כי היא לא מתפתה לטרנדים. עדיין תמצאו שם את הטפטים החומים, את האלמנטים מקש, את הירקות בסלסלאות. לא תמצאו כאן נברשות מפונפנות או תפריטים שכתובים על גבי אייפודים וזו בדיוק גדולתו של בן אדרת, פשטות והתמקדות בעיקר. בעיניי דברים החשובים עשרות מונים מהדאווין שמאפיין הרבה אחרים.

כבר עשרים שנה שקימל שורדת בגאווה במתכונתה הנוכחית, מטר מכלבו שלום וחצי מטר מנווה צדק משופעת המסעדות – ועדיין, מלאה יום יום ושמה רק משתבח. גם שלושת החדרים הפרטיים לאירועים מאכלסים לא מעט ימי הולדת וחגיגות שונות, שם בדרך כלל מגישים את ארוחת הטעימות המפורסמת של קימל, שאשאיר לכם לדמיין מה היא כוללת. בימים אלו, בהם הקיץ מתקרב בצעדי ענק, המרפסת של קימל נפתחה לרווחה, כך שניתן ליהנות מבריזה של ערב תוך כדי בליסה.

עילפון קולינרי
ואם כבר בבליסה עסקינן, נרשם עילפון חושים בשלב כלשהו בערב זה. אני יודעת היטב שזה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מנה שמצליחה להפיל אותי מהרגליים ולגרום לי לאבדן חושים- זו אותה מנה שכבר לא ניתן למצוא אותה באף מסעדה - כבד האווז כמובן. כבר נמאס לי לכתת רגליי בין מסעדות בודדות שעוד מגישות אותה אבל כשאני נתקלת בו - איני עומדת בפיתוי. בקימל מדובר בחגיגה של ממש ולמרות היכרותי המוקדמת, אני נהנית לגלות כל פעם מחדש כמה היא משובחת. פטריות ממולאות בכבד אווז ברוטב יין פורט, תאנים ושזיפים - בשביל מנות כאלו שווה לקום בבוקר. כבד האווז הדומיננטי נח בתוך הפטרייה שטעמה עדין, כשהשניים המופלאים הללו אפילו לא היו זקוקים לרוטב המעולה שהגיע עמם. מנה מרגשת.
בן הזוג שלמרבה הזוועה אינו שותף להתרגשותי מכבד האווז, מצא למרבה הפליאה בפעם הראשונה בחייו, מנה כך טען, שגרמה לו ל... צמרמורת. לא נגענו. ההפתעה הגדולה אף יותר הייתה שמדובר במנת סלט - אך שימו לב איזה סלט: סלק טרי, בלסמי, שזיפים, צנוברים וברולה של גבינת סנט מור. אפילו אני, שסלק אינו מחביביי, נאלצתי להודות שמדובר בשילוב מבריק. אמו של בן הזוג, ששמעה אודות הסלט בליל שבת, קצת פחות התלהבה. בכל זאת, בנה היקר טועם סלטים שעלולים להתחרות עם סלטי שישי המרוקאיים של אמא? אבוי לנו. מזל שהיא לא מכינה כבד אווז. אף אחד בעצם כבר לא מכין כבד אווז. מזל שיש את שאול בן אדרת. טעמנו גם לברק על הפלנצ'ה עם קונפי עגבניות ושלושה שרימפסים משגעים אבל זה, כבר כמו להעמיד את מלכת היופי מול בר רפאלי. כבד האווז תמיד יהיה זוהר יותר, קשה להתחרות בו.
לחיי העם הזה
לליווי מנות כאלו בהחלט דרושה השקת כוסית. בתחילת הערב סיכמנו על שתי כוסות, אך בין הבטחות למציאות עמד הרבה מאוד כבד אווז וכך במהרה, עברנו לחצי בקבוק של תומאסי אדום - איטלקי ממזרי שעושה את העבודה היטב. הוא החליק נהדר בגרון עם כבד האווז ולא פחות עם קרם הברולה בשלושה טעמים - שוקו, וניל וריבת חלב. עוד מנה שכבר קשה למצוא והביצוע שלה הקימל – פשוט נפלא. לרוב אני נמנעת מקרם ברולה שמשעמם אותי כמו עוד פרק של האח הגדול, אבל הגרסה הזאת הרבה יותר דומה ל"מירוץ למיליון": סוחפת, חדשנית, עם טעם של עוד. רק דון דרייפר ההורס מ"מד מן" היה חסר בשולחן, אבל אז כנראה מישהו היה צריך להעיר אותי מהחלום.

חשבון בבקשה
פטריות ממולאות בכבד אווז - 65 ₪
סלט סלק - 48 ₪
לברק ושרימפס על הפלנצ'ה - 133 ₪
חצי בקבוק תומאסי - 77 ₪
קרם ברולה 3 טעמים - 45 ₪
סה"כ - 368 ₪

*כתבה פרסומית.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי