הוכחה מקומית

חזרתי מברצלונה. אלה היו חמישה ימים בלי חומוס, פקקים ועצבים. חמישה ימים שבהם למדתי בהדרגה לבחון אוכל מזווית אחרת וליהנות ממנו כמו שלא נהנתי מאוכל בחיים. אבל אחרי שהתפוגגה השפעת הסנגריה ונספגו הטיפות האחרונות של הקאווה, הבנתי שבעצם האוכל שם לא כל כך שונה מההיצע המדהים שקיים במחוזותנו - אוכל ים תיכוני, חומרים גלם פשוטים וטיפול מקצועי שמעניק לכל צלוחית תוקף ייחודי.

כשכל מנת טאפס הגיעה בנפרד, היה לי את הזמן להשקיע בארבע נגיסות רצופות, בלי ניגוב טחינה או טבילה בממרח עז של עגבניות. פתאום כרובית פשוטה הפכה למעדן, וארטישוק חיוור הפך למסמר הערב. אם הייתי מפעיל מעט את ה"צימוקי" שלי, כפי שפרל'ה נוהגת לכנות את החלל בין שתי אוזניי, הייתי ודאי מבין שמדובר בסך הכל בפלטת הסלטים הסטנדרטית שפותחת כל ארוחה במסעדה מזרחית באיזור התעשייה.

קאטלוניה - ירושלים
נקודת ההשקה הקולינרית בין שתי הקצוות של הים התיכון התבצעה בשאליזר. מסעדה מזרחית קלאסית, האב-טיפוס המקורי לשיפודיות והסטקיות המוכרות, מקום שנותן כבוד לאירוח המזרחי ולא רק קורץ לו בחפיפניקיות ישראלית. נראה שמתקיימת בשאליזר מסורת משפחתית של עשרות שנים, השוכנת במבנה ירושלמי ענק המחולק לחדרים גדולים ומרווחים בעיצוב אוריאנטלי מוקפד. מתקבלת תחושה שלא משלמים כאן שכירות לפי מטר רבוע אלא מדובר בבית של משפחה, חלק בלתי נפרד מהאנשים שחיים בסמוך לו.

אנחנו מתיישבים בחלל ה"אוהל" שמרוצף שטיחים אדמדמים והספות מסביב מרופדות בכריות מעוטרות. השולחן שלפנינו מתכסה מיד בעשרות צלוחיות טאפס כדי להכריז שמתחילה הארוחה. פרל'ה ממשיכה עם כינוי ה"צימוקי" כאשר אני מנסה לחשב ביורו את מחיר הארוחה ומגיע לשלוש ספרות. הטאפסים בשאליזר מתאפיינים בטריות מרעננת, הירקות קריספיים והתחמיצים קלילים. בשאליזר לא מתביישים לתבל בחריפות עוקצנית את הסלטים אבל אפשר לבקש לעדן את עוצמתה, כמו במנת החומוס שצברה מוניטין בכל רחבי ירושלים. אני מנסה להתמקד בכל צלוחית ממש כפי שעשיתי לפני מספר ימים בספרד, אבל לא מצליח להתאפק ומעביר את הכרובית במטבוחה המעולה ואז  בממרח החצילים. אסור כמובן לשכוח את חצאי הפיתות שכוסו שום כתוש או זעתר עד השוליים ונצלו בגריל כדי לאסוף את השאריות מהצלוחיות - רק כדי שיתמלאו שוב. טאפאס או פלטת סלטים, זה אפילו נשמע דומה. למה להסתפק רק בזה?

על הבשר
עד כמה שמנת קובה מטוגן נשמעת בעייתית ורבים נוטים לטעום ממנה רק באולמי שמחות, זוהי אחת המנות שבגללן מומלץ להגיע לשאליזר - מעטפת דקיקה ופריכה שאורזת בשר כבש עם צנוברים ותבלינים חמים. מנת הקובה הזו נותנת פייט אדיר למנות הבשר הקצוץ שאכלנו בברצלונה ולפני שהספקתי להגיד שאני רוצה עוד, הגיעו הטעימות ממנות הבשרים.

למראה פלטות הבשרים זנחתי לחלוטין את ההשואות המיותרות למטבח הארופאי, הריח המשכר של צלעות הטלה החזיר אותי מיד למקום המוכר והאהוב במזרח התיכון. נייר כסף עטף את העצם ולא השאיר מקום לטעויות - להסתער על הבשר. מלבד הטלה העסיסי, שכמותו לא אכלתי כבר הרבה שנים, התגלו בצלחת גם שיפודי עגל, קבב ונתח אנטריקוט משוייש בדרגת מדיום, קצת בצלים חרוכים ועגבניות צלויות. הורגש שמקור הנתחים המוגשים הוא מבשר טרי ולא קפוא, שטעמם היה מצוין ומרקמם רך ועסיסי. פרל'ה הזמינה בנוסף את מנת דג היום, שהגיע שלם אחרי שבילה על הגריל בליווי רוטב עשבי תיבול לימוני. גם מנת הדג התאפיינה בטיפול מקצועי ומינימליסטי, כזה שמבליט את איכות חומרי הגלם ומדגיש את הקרבה לים.

טאפאס לקינוח
בשאליזר נוהגים להגיש בגמר הארוחה קפה או תה על חשבון הבית בצירוף אצבעות שמנמנות של בקלווה עם שלל אגוזים. קיסם מזמין ננעץ בכל בקלאווה כדי להקל על ההתלבטות. הקפה כמובן שחור ודחוס, מבושל עם קצת סוכר ונגיעות מוקה מעטרות את ראשו. באופן אידאלי נרגילה מבעבעת הייתה מתיישבת בסמוך לשולחן כצלע שלישית, אבל התענוג הזה יאלץ להמתין למפגש הבא בשאליזר. אולי אפילו בשבת הקרובה החל משעה שבע וחצי בערב, בה מתייצב נגן עוד בפינת ה"אוהל" ומרביץ הופעות חיות אל תוך הלילה. לא צריך לטוס לחו"ל, את מסי אפשר לראות גם מכאן.

החשבון
אפשר להגיד שהחשבון נתפר למידותיך לפי ההנחה המוקדמת שתקבל תמיד הרבה יותר ממה ששילמת עבורו ובשאליזר יודעים להעריך כמה אתה רוצה לאכול מול כמה שאתה מוכן לשלם. בסופו של יום וניסיון של שנים בתחום המסעדנות, בשאליזר סומכים על הלקוח שירגיש לבד מה צריך להיות היחס בין החשבון הסופי לטיפ, כך שהמשוואה תמיד מתאזנת וכולם מרוצים.

ארוחה לזוג לפני טיפ חוצה בקושי את רף ה-200 ₪:
מנת בשר על 2 שיפודים : 50 ₪ (אנטריקוט או כבש 65 ₪)
סלטים לזוג: 45 ₪
קובה כפול: 25 ₪

*כתבה פרסומית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי