סוהו - חוויה טוטאלית

הרבה מקומות בתל אביב ובעמק הסיליקון בהרצליה שפכו הרבה מאוד כסף על עיצוב. מתוך דלות השפה, בשל חוסר אנרגיה במציאת דימויים מורכבים, וכנראה שגם מתוך רגשי נחיתות כלשהם, מחלץ העיצוב ה'מאמם' וה'מדאים' את מילות ההתפעמות: "זה ממש כמו בחו"ל כאן". טרנדי נורא לכוון לניו - יורק. המילים "עיצוב ניו יורקי" הפכו למונח שגור, אפילו קלישאה. אלא שכמעט בכל אותם מקרים, אתה יושב במסעדה וברור לך מאוד שאתה בארץ. אם זה בגלל מה שנשקף מחלון המסעדה, אם זה בשל השירות חובבני/קלוקל הנפוץ כל כך, אם זאת אווירה סתמית, והרבה פעמים זה סתם אוכל בינוני שמתומחר בפראות.

מסתבר, שבשביל מסעדה, שיודעת לתת חוויה בנוסף לאוכל טוב, צריך דווקא לצאת מתל אביב רבתי אל עבר הפריפריה. לראשון לציון. שמעתם נכון, ראשון. למסעדת סוהו (SOHO – SUSHI BAR). ייתכן בהחלט שהשם מוכר לכם מאיפה שהוא. אכן, קשה להתעלם ממסעדה מצליחה שממוקמת מחוץ לתל אביב. אם שמעתם על המקום לפני כן, אני מניח ששאלתם את עצמכם למה צריך לנסוע עד לראשון כשיש כל כך הרבה מסעדות בתל אביב. התשובה היא, כי בתל-אביב אין מקומות כאלה.

הדבר הראשון שתתקלו בו עם ההגעה למסעדה יהיה, מן הסתם, תור ארוך של ממתינים בכניסה. אגב, כבר משם ניתן להבחין שמשהו קורה בפנים. המשהו הזה, כך יתברר זמן קצר לאחר הכניסה למקום, הוא שילוב בין מסעדה, בר לא קטן שממוקם במרכז האולם, ואווירה שנובעת מהגודל (המקום מכיל כ- 200 מקומות, תפוסים כולם), המוזיקה, התאורה, והעיצוב שלא פוחד להיות מוגזם (שימו לב למשל לעציצי הענק, העשויים פלסטיק לבן, שהם בעצם גם מנורת ענק), הכל בשביל להמם אותך. חוויה טוטאלית. אגב, מרגע שנכנסת, אתה לכוד באווירה, מנותק ממה שקורה בחוץ. אין חלונות ענק, שמזכירים לך שאתה בסך הכל בארץ, בראשון. חיים בבועה.

התפריט בסוהו מגוון. המסעדה מנצלת את העובדה כי את החלק בתפריט שמיוחד לסושי מבצע סושי-מן מומחה, בבר משלו, על מנת להציע מאכלים נוספים המגיעים מהמטבח (שפתוח למחצה לחלל המסעדה). אנחנו התמקדנו בסושי, ועליו נדווח. גילוי נאות, אני חולה סושי. אכלתי בלא מעט מסעדות סושי בארץ. אחת הבעיות שבדרך כלל נתקלים בהם הוא המבחר הגדול של מנות, עשויות בדרכים שונות עם מרכיבים בצירופים שונים ומשונים. גם בסוהו המבחר אינו קטן, בלשון המעטה. בשלב הזה, תוך עיון בתפריט הסושי, עם מבט של ילד בחנות של טויס-אר-אס, הגיעה מלצרית בשם בשמת. סליחה, לא מלצרית, אלא ה-מלצרית. אם כל המלצריות. בקיאה בתפריט לפרטי פרטים. אדיבה וסבלנית, אבל מהירה ויעילה. סיימנו לבחור מספר מנות וגם שתייה (תכף נפרט), וההרגשה הייתה שבחרנו בדיוק את מה שהיינו צריכים. דקות לאחר מכן, בתנועה בוטחת היא הניחה על השולחן שתי מפיות, את השתייה שהזמנו (פיג'לינג סאוור ורימונים סאוור), והלכה. הפעם הבאה שראינו אותה הייתה כשהיא חזרה עם סירה (ליתר דיוק נושאת מטוסים) מלאה בסושי.

הדרינקים הבהירו סופית שכמו שהעיצוב בלתי מתפשר, והשירות (לפחות שלנו) נדיר ברמתו, ככה גם הבר יודע את העבודה. מילת המפתח היא מקצוענות. שני הדרינקים היו מדויקים, לא שגרתיים, ואיך לומר - כיפים. גם אני, שבדרך כלל לא זז מהוויסקי הקבוע שלי, נהניתי עד מאוד.

זמן לא רב לאחר מכן, הגיע הסושי. מבחר נאה ממנו. החוכמה בסושי הוא, כמובן חומרי הגלם. הדגים חייבים להיות סופר טריים (או מוקפאים ומופשרים במקצועיות), ואצות הנורי חייבות להיות איכותיות. ההבדל בין אצות איכותיות (פריכות וטעימות) לכאלה שאינן איכותיות, יכול לעשות את כל ההבדל בין סושי טוב לסושי רע. מעבר לכך, נדרשת כמובן מיומנות הסושי מאסטר, הן בהכנת האורז (גם הוא קריטי לאיכות הסושי) והן בגלגול והכנת התוצר הסופי. בסוהו הסושי מצוין, וניכר שקיימת הקפדה על חומרי הגלם. גם יפה וגם טעים. מאוד. לא פחות חשוב, המגוון מאפשר יצירות ששונות מספיק אחת מן השניה, על מנת שהיה גם מעניין. בסך הכל סושי צריך גם לשעשע.

תוך כדי, בעין מקצועית, מרחוק, בשמת קלטה שאנחנו במצוקת שתייה והגיעה לקחת הזמנה. דקות לאחר מכן, היא הניחה על השולחן עוד שתי מפיות, קפיריניה מלון (הברקה!) וג'יימסון (התגעגעתי). אין אפס. הבר יודע לעבוד.

נראה שאין צורך להוסיף עוד מילה. אם עד היום לא הבנתם מה כולם נוסעים עד לראשון לציון בשביל סושי בר, אז כנראה שעכשיו תבינו. חוויה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי