אחת משלנו

חופש אין יורו ואאוט
למרות שכבר אמור להיות חורף עדיין חם ואי אפשר באמת לצאת מהמזגן במשך היום. כבר כמה ימים שאנחנו יושבים בעבודה בתסכול על החגים שעברו ואז מגיעים הביתה - ויושבים שוב מאובנים מול תוכנית ריאלטי כזו או אחרת עד שהחלטתי שנמאס לי. כשמזג האוויר משתנה מעט ובריזה קלילה נרשמת בחוץ, אני מצליחה להזיז בעזרת בולדוזר קטן את בטטת הטלוויזיה האהובה עליי וגוררת אותו החוצה.

"לאן הולכים"? הוא שואל בקול מובס, מציץ מעבר לכתף על הבלונדינית התורנית בחשיכה. "לכל מקום שאין בו מסך ענק וחבורת דבילים רודפים אחרי כדור או בחורה" אני עונה ומוציאה אותו לרחוב רוטשילד ההומה. כשאני מנסה להסתיר ממנו את כל המקומות שמתעקשים להקרין את אחווה גברית או משימה מטופשת אחרת אנו מגיעים לבית הקפה השכונתי והאינטימי אחת העם ואז - הוא כבר יותר רגוע, כמעט שוכח מהכל ואפילו לא מנסה לחפש את תוצאות המשחק האחרון באייפון שהחרמתי לו בחזייה שלי.

אחד או אחת העם?
כפי שאחד העם (אשר צבי גינזברג בשבילכם) היה הוגה הציונות - כך הרגשנו ש"אחת העם" היא הוגת בתי הקפה השכונתיים. כולם שם מרגישים בבית, מכירים את המלצרים ומזמינים את המנות הקבועות. "למה לנו אין בית קפה שכונתי שכזה?" סנטתי בנפגע הריאליטי שלצידי. יש לנו, הוא הזכיר לי, אבל רק רשתות ממוסחרות. אז פתאום קלטתי שאני מדלגת במבטי על אותם בתי קפה של רשתות ידועות, שמיים וארץ מאלו השכונתיים החמודים כמו אחת העם, שכבר בשמה מלא הפמיניזם התאהבנו.

אלי תעשה לי ... קרמבל תפוחים
גם מנהל המטבח הצעיר והחמוד אלי, שמלווה את המקום עוד מגלגולו הקודם (קפה גינזבורג ז"ל), הוא חלק מההרגשה הנעימה והביתית שנותן המקום הזה. אלי יוצא לעיתים לגיחה מהמטבח, מסתובב בין הסועדים/ בליינים/ שותי הקפה, מכיר את רובם בשמותיהם ובמנותיהם הקבועות, בודק שהכל מתוקתק. תמיד רציתי להגיע למקום ולהזמין את ה"רגיל שלי". בינתיים, אני עושה את זה בבית אבל שם אני מכינה לעצמי את ה"רגיל שלי". חייבים לעבוד על זה, רשמתי לפניי.

אלי הסביר לנו שהמטרה המכוונת של "אחת העם" היא אכן להיות בית קפה שכונתי אבל עם אוכל שווה בדגש על הכנה עצמית ועירוב כמה שפחות חומרים משמרים או קנויים. בשלב הזה כבר היינו חייבים לטעום שלא לדבר על ההליכה הרגלית שארכה חצי שעה וגרמה לבלוטות הטעם שלנו לעבוד בקצב רצחני.

איך אומרים גוורצטרמינר ונשארים בחיים
אני יכולה להישבע שיש אנשים שלא מזמינים את היין המעולה הזה רק כדי לא לומר את שמו. אבל הוא כל כך נעים לי בפה ומשתלב כמעט עם כל סוגי האוכל, שביום שכזה חייבים כוס של גוורצטרמינר (שאטו סנט מישל במקרה הזה). גם המחיר, כמו שאר הדברים בתפריט של אחת העם, בין הסבירים שנתקלתי בהם. אומנם מדובר בתפריט קבוע אך תוכלו למצוא בו ספיישלים מתחלפים מדי יום. עד מהרה התברר כי המנות הראשונות שסברנו לתומנו גם על פי מחירן - שמדובר בטאפסים - היו למעשה מנות ענקיות שיכולות להיקרא ראשונות רק אם חולקים אותן או אם אתה פיל.

מה אוכלים?
אנחנו קרובים יותר להיות פיל מאשר עניין החלוקה וכך מצאנו עצמנו עם שתי ראשונות: לביבות הפטה שעימן פתחנו התגלו כהברקה: כמו לאטקס אבל במקום תפוחי אדמה בפנים – גבינת פטה רכה וחמה. גם הטאבולה על מצע של טחינה ויוגורט הייתה מנה מעולה ששילוב החמוציות בתוכה אפילו הקפיץ אותה קדימה. הקפצה נוספת נתרמה ממחירה המשעשע.

למנות העיקריות ביקשנו את השפרדס פאי - בשר טחון עטוף בפירה ופרמזן על ירקות קלויים - מנה ביתית, טעימה ומפוצצת. אפילו הלחם היה מיוחד וכלל לא אפיין בתי קפה אלא מסעדות שוות ביותר: לחם זיתים עם דגנים ועגבניות, מלווה בארבעה מטבלים שווים. לא ציפיתם להפתעה כזו בבית קפה, תודו. גם בגזרת הקינוחים נרשמה התלהבות והרגשנו היטב שאלי הכין אותו במו ידיו: קרמבל תפוחים רותח, נוטף פתיתי בצק חמאתי ומעולה, ובפנים תפוחים מקורמלים מעודנים. בעיקר הרשים אותי שאפילו אני, שמתעבת קינוחי פירות למיניהם, התענגתי על כל ביס. גם כדור הגלידה שנלווה אליו היה חמוד, אבל בהחלט אין צורך בגלידה עם קרמבל כזה. בסוף הארוחה ישבנו שבעים ומרוצים אך קול השריקות מסביב החזיר אותנו למציאות. אנחנו עוד נחזור, חשבתי, רגע אחרי היורו.

חשבון בבקשה
לביבות פטה- 26 ₪
טאבולה- 18 ₪
שפרד'ס פיא- 46 ₪
קרמבל תפוחים-31 ₪
כוס גוורצטרמינר- 24 ₪

ובסה"כ 145 ₪ מוצדקים לגמרי.

*כתבה פרסומית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי