אהבה איטלקית

"זה פשוט צובט את הלב שהקיץ נגמר" מלמלה יעל כשהשעון הורה 17:00 ודמדומים נקוו באופק. "למה צריך שעון חורף? למי זה מועיל? מה אנחנו באירופה?" משום מה שמעתי רק את המילה "אירופה". למה אנחנו באמת לא באירופה תהיתי לעצמי. מה לא הייתי נותן כדי ליהנות מכוס יין של סוף קיץ בקפה פריזאי, סנגרייה מרעננת בבוקרייה של ברצלונה או סתם אספרסו קצר וחזק על הדרך ברומא. "אתה מקשיב לי בכלל?" בדקה - נזפה יעלי, מבינה שהפלגתי למחוזות רחוקים. "בטח.. בטח.. שעון חורף, זה לא אירופה פה" המהמתי, "בואי נלך לאכול משהו".

בפיאצה
שמנו פעמינו לנווה צדק שמהווה נווה מדבר אירופאי בהמולת העיר הסואנת. בין הבתים הקלאסיים לסמטאות הצרות מצאנו עצמנו בפיאצה של מרכז סוזן דלל, שם שוכנת לה מסעדת בליני כבר למעלה מ-18 שנים. במבט ראשון נראית בליני כמו כפר איטלקי שכוח אל שה-GPS  הביא אותך אליו בטעות כשלא מצא את מגדל פיזה. המסעדה מוקפת גינה מוריקה ושולחנות העץ במרפסת מכוסים במפות משובצות אדום, ירוק ולבן. החלל הפנימי של בליני הנשען על  מבנה קלאסי ועתיק נותן גם הוא את אותותיו האירופאיים ואנחנו כבר שוכחים שאנחנו בארץ. מתקבלת תחושה שבליני לא מנסה לחקות או להידמות למשהו, היא פשוט עצמה, הדבר האמיתי.

לה פמיליה
כשברקע מתנגנות מיטב הקלאסיקות של ארץ המגף ולצדנו משפחות חוגגות יום הולדת וקבוצות תיירים שהתגעגעו קצת ליבשת הישנה ניגש אלינו ברק, בחור שניכר עליו כי כבר ראה דבר או שניים בחייו ובאופן טקסי ונונשלאנטי כאחד מזג לצלוחית על שולחננו שמן זית וחומץ בלסמי. מיד לאחר מכן הניח לפתחנו סלסלה מלחמי הבית הנהדרים וכוסות קוקטייל בליני קיצי וקליל – אדפטציה לגרסה הקלאסית עם נקטר אפרסקים, רום, יין אדום ויין מבעבע. לחם על חשבון הבית זה דבר שמעט מדי ממסעדות ארצנו יכולות להתהדר בו אבל אצל בליני זו פשוט הדרך לומר "ברוך הבא, אתה חלק מהפמיליה".

ואכן, מסתבר שבליני היא משפחה מסורתית במובן הכי איטלקי של המילה. במשך כל שנות פעילותה התפריט עבר שינויים קלים ביותר, אם בכלל. הדבר לא מפתיע כששומעים שהשף, אמיר שולר, גדל בתוך החממה האיטלקית הזו - תחילה כטבח, לאחר מכן כסו - שף וכיום אחראי ראשי על התפריט. ברק מספר שאמנם מדי פעם מחליט שולר "להתפרע" במנות לא שגרתיות, אך המסורת והמשפחתיות של בליני הם הבסיס להצלחה רבת השנים. לטענת ברק למרות שבצהריים לובשת בליני חזות רשמית ומגישה ארוחות עסקיות ובופה אנטיפסטי עשיר לבאי האזור הוא אישית מעדיף את אווירת הערב של המסעדה, על הדייטים והארוחות המשפחתיות כשברקע פיאצת סוזן דלל הרומנטית.

ימי פומפיי האחרונים
וכאמור, אנשי ערב אנחנו. בעודנו מנסים להתאפס על פיסת הטוסקנה עליה נחתנו הגיעו לשולחננו מנת ריזוטו פטריות (49 ₪) ושרימפס מילאנו (52 ₪). על אף שעסקינן בראשונות, הן היו נכבדות ביותר בגודלן ויכלו להוות מנה עיקרית בפני עצמן. הריזוטו – אורז רך וטוב שנעטף בפטריות פורטבלו, שמפיניון ומחית כמהין –  היה עשיר ומלא בטעמים דומיננטיים, הזכיר את הסבתא האיטלקייה שמעולם לא הייתה לי חוזרת מהיער עם סלסלה גדושה בפטריות.

למרות זאת, המנה שגנבה את ההצגה ללא צל של ספק הייתה השרימפס כשמדובר בלא פחות מאשר הברקה של השף, במסגרת תפריט קונספט על טהרת העגבניות. השרימפס השתלב באופן מושלם בחמאת מרווה, עגבניות קצוצות, פלפל שאטה ותחזיקו חזק – פרושוטו. המנה הייתה ההגדרה המילונית למילה שחיתות: מרקם השרימפס שנעטף בפרושוטו הקריספי והעגבניות הרכות היו תמצית קולינרית למונח "ימי פומפיי האחרונים". בין לבין שמחנו כטוב ליבנו בשרדונה הנהדר של יקב לוינסון גראג' דה פאפא או בעברית פשוטה המוסך של אבא (195 ₪). יין אלגנטי להפליא עם ריחות דומיננטיים של פירות אקזוטיים, פשוט תענוג.

עיקר דבר
כמו שהראשונות היו מיקס מעניין בין חדשנות לקלאסיקה כך גם העיקריות הפליאו להפתיע. פילה מוסר (108 ₪) הגיע לצד רוטב אלגנטי של חמאת שום, יין לבן, וחמאת אנשובי ונדמה כי אותו מוסר ממש נולד ברוטב במקום בים, כשהאחרון היה עדין ומדויק והשלים אותו מבלי להשתלט על טעמו. לצד הדג כמו בכל המנות העיקריות בבליני, הוגשה תוספת משעשעת של ניוקי פריטו - ניוקי מטוגנים ברוטב פסטו. על אף שהדג היה מסתדר מצוין גם בלי הניוקי הם היו מצוינים לכשעצמם. יעל לעומת זאת הייתה עסוקה בלנעוץ את שיניה בפרפדלה א- לה קצ'יטורה (בסגנון הציידים, 84 ₪) שהייתה מנה מדהימה של פסטה רחבה ברוטב אוסובוקו, פטריות פורטבלו, נגיעת שמנת ונתחי פילה בקר במעין הומאז' למנה הצרפתית הקלאסית ביף סטרוגנוף. טעמי הרוטב והפסטה היו מודגשים ועמוקים והבשר הרך מצא מקום של כבוד בארוחת הציידים ששבו למטבח מהיער.

לה דולצ'ה ויטה
החיים המתוקים. מונח כל כך פשוט, כל כך שגור בפיהם של הזמרים האיטלקים ובבליני הוא פשוט נעטף במשמעות פיסית. הטירמיסו פוגע בול בבלוטות הרגש והרומנטיקה (34 ₪) כשלשולחננו מוגשת צלוחית חמד מלאה בקסם איטלקי של בישקוטים, קפה ומסקרפונה וכשמו הוא מרומם את נפשנו. צ'ייסר של סמבוקה בוערת באש (29 ₪) שלח אותנו חזרה לרכב, החוצה מאירופה אל נווה צדק, אחד העם ותל אביב. לא החתמנו דרכון, עוד נוכל לחזור.

חשבון בבקשה
ריזוטו פטריות – 49 ₪
שרימפס מילאנו – 52 ₪
גראג' דה פאפא, יקב לוינסון – 195 ₪
פרפדלה א-לה קצ'יטורה – 84 ₪
פילה מוסר – 108 ₪
טירמיסו – 34 ₪
סמבוקה בוערת– 29 ₪
סה"כ- 551 ₪ לקפיצה אמיתית לאירופה, חצי דקה מכלבו שלום.

*כתבה פרסומית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי