תרגישו בבית

מה זה בית?
מסעדת הבית זה שם די מחייב. למה התכוון המשורר, או יותר נכון בעל הבית מר אבו אלהיג'א כשהעניק למסעדה את השם הזה? איך מסעדה יכולה להיות בית ומה זה בעצם בית? כל המחשבות האלו ועוד רבות אחרות העסיקו אותי בשעה שהמאסטרו ואני עשינו את דרכנו המפותלת במעלה הר הכרמל לכיוון הכפר עין חוד, אחת מפינות החמד הירוקות והמופלאות ביותר בארץ עם נוף ששווה כל מטר שעשתה הפונטו שלי תוך התייפחויות קורעות לב שהגיעו מכיוון המנוע המתפורר שלה.

ככה בונים מסעדה
מסעדת הבית באה לעולם לפני עשר שנים ואת דרכה הארוכה למודעות הישראלית התחילה בשולחן זוגי אחד בבית משפחת אבו אלהיג'א. היום המסעדה שמוכרת בכל רחבי הארץ היא קומפלקס מרשים בן שתי קומות כשבקומה העליונה ישנו חלל הסעדה מרשים שגם באמצע אוגוסט בלי מזגן, נהנה מקרירות טבעית ומבריזה בלתי פוסקת מכיוון הים. בקומה התחתונה תמצאו שפע של כריות וספות מפנקות שאליהן תוכלו לפרוש בתום הסעודה כדי ללגום מהקפה המריר, מהתה המתוק ולאכול פירות ובקלאוות. היופי בחלל ההסעדה העליון הוא שניתנה בו תשומת לב יתרה למרחב האישי ולאקוסטיקה, כך שלא מעט משפחות יכולות לאכול במקום ועדיין לא להפריע זו לזו גם כשמדובר במשפחות עם ילדים קטנים שמעדיפים להתרוצץ במקום לאכול את כל הטוב של המטבח הערבי המסורתי.

לתושבי הכפר עין חוד לקח הרבה יותר מעשר שנים כדי להגיע לתודעה או כדי לזכות בהכרה של מדינת ישראל. עשרות שנים גרו תושבי היישוב בכפר הציורי ללא חיבור למערכת החשמל הארצית, ללא תשתיות מינימאליות של ביוב או של מים ואף ללא חיבור לקווי בזק. רק ב- 2005, אחרי מאבק ארוך כנצח הוכר הכפר הקטן באופן רשמי ככפר ולא ככפר לא מוכר. רק אחרי 61 שנים, בשנת 2009 נסללו כבישים בתוך היישוב ורק בשבועות האחרונים נסלל בשעה טובה ומאוחרת להכעיס כביש גישה הגיוני למקום. וכל זה לא עצר מבעד משפחת אבו אלהיג'א להקים מסעדה מרשימה ביותר על הרגליים ולא מנע מאלפי ישראלים לנהור למקום בהמוניהם כדי ליהנות מהמטעמים המשובחים של אם המשפחה ספייה ואחותה סמירה, שמדי יום מתקינות במסעדת הבית ארוחות מלכים בהזמנה מראש.

Come as you are
כשהמאסטרו שלובש בימים כתיקונם בגדים נורמאליים (מלבד המקטורן המשונה הזה שהוא צריך ללבוש בהופעות) חיכה לי שאאסוף אותו כשהוא לבוש במכנסיים קצרים וקרוקס ירוקים, התחלחלתי מעט. חשבתי לעצמי שמדובר בהפגנת חוסר כבוד כלפי אנשי המסעדה. בכלל, אם לי הייתה מסעדה לא הייתי נותן לאנשים להיכנס אליה עם הפשע האופנתי הזה אבל כמה דקות אל תוך הארוחה, כבר הבנתי שמי שעשה את הטעות המרה מבחינת הגרדרובה היה דווקא אני, עם הבלנדסטונס והג'ינס הארוך באמצע אוגוסט. מה חשבתי לעצמי? וחוץ מזה, מדובר במסעדת הבית ומי מתלבש ככה בבית? אחת אפס למאסטרו, כרגיל.

אין כמו ב(מסעדת ה)בית
אז מה בדיוק הופך את מסעדת הבית לבית? ובכן, מעבר לכך שכל אנשי הצוות במקום הם משפחה גרעינית אחת, למעט הדודה שעוזרת בבישולים, אין תפריט במקום ואתה אוכל מה שמגישים לך. בדיוק בדיוק כמו בבית. רק שבניגוד לרוב הבתים שיצא לי לאכול בהם, במסעדת הבית מדובר בארוחה בת כמה עשרות מנות שמפסיקות לזרום לשולחן רק כשאתה כבר מתחנן על נפשך. בתחילת הארוחה הגישו לנו מרק עדשים חם. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כשאתם יושבים מול נוף של יער אינסופי ורוח פרצים נושבת על פניכם ומצננת אתכם בזמן שאתם לוגמים מרק חם ואיכותי ההרגשה היא של מסעדה סקנדינבית ולא מסעדה ערבית אותנטית בעין חוד באמצע אוגוסט. בכלל, כל הדרך לכאן מרגישה קצת כמו חו"ל.

ירקות, בן אדם, ירקות
ואז, קצת לפני הלגימה האחרונה של המרק, זה מתחיל. שטף בלתי פוסק של מנות מהמטבח הערבי המסורתי ותשכחו כל מה שידעתם על מסעדות מזרחיות. פה לא מדובר בחומוס צ'יפס סלט אלא במטעמים שניתן למצוא בעיקר בבתים הערביים. אלו לא מנות שהותאמו לחך הישראלית המטופשת, אלא מנות ערביות אסליות הכוללות בין השאר מלוחייה נדירה בטעמה, עולש חלוט בתיבול לימוני פיקנטי, טחינה על חציל שרוף על האש, ממרח אגוזי מלך עם שעועית לבנה, טחינה, הל, נענע, זעפרן וכורכום, במיה ברוטב עגבניות קטיפתי, סלט עלי מנגולד חמצמץ, מג'דרה אסלית, עלי גפן וכרוב ממולאים וחומוס, שיכול היה בקלות להיות המנה היחידה במקום והפופולאריות שלו עדיין הייתה בשמיים.

לא על הבמיה לבדה
אבל לא רק ירקות יש במסעדת הבית. בזו אחר זו נחתו על שולחננו מנות בשר שונות: שוק הטלה הייתה כל כך רכה שאפילו לא יכולנו להרים אותה באוויר ולצלם אותה, הבשר פשוט נשר מן העצם לצלחת היישר על האורז הצהוב המצוין. לצד השוק המרשימה נחה צלחת עם מקלובה, הקונטרה הערבית לטארט טאטין, אותו העיקרון של הפיכת הכלי לפני ההגשה, רק עם אורז ונתחי עוף. גם כבדי עוף מתקתקים הוגשו לנו ואפילו אחת המנות האהובות עליי במטבח הערבי – סינייה, שבניגוד לכל כך הרבה מקומות אחרים בהם אכלתי את המנה, במסעדת הבית השכילו לשמור על בשר הבקר הטחון עסיסי למרות האפייה בתנור. אני יכול להישבע שהיה שם גם איזשהו נתח בקר שהמאסטרו הגרגרן העלים לפני שהספקתי לבחון אותו אבל יכול להיות שדמיינתי ואני סתם מוציא דיבה.

חשבון בבקשה
בסופו של דבר, מדובר בחוויה די נדירה בנוף המסעדות הישראלי. השולחנות שסביבנו קיבלו מנות שונות מאתנו כי בדיוק כמו בבית, גם במסעדת הבית, הסירים לפעמים נגמרים ומכינים פשוט משהו אחר. תמורת 100 ₪ בלבד לסועד תקבלו ארוחה שמזכירה מצד אחד ארוחת טאפאסים רצינית, מצד שני ארוחת  sharingסינית ומצד שלישי תכיר לכם לראשונה את המטבח הערבי האמיתי. חשוב מאוד להזמין מקום מראש לפני שמגיעים למסעדת הבית כי המאכלים במקום מוכנים רק לפי הזמנה, מה שמבטיח שהסירים לא עומדים סתם ומחכים. ואם אתם חושבים לקפוץ למקום ביום שבת, ראו הוזהרתם, ספק אם תמצאו מקום ותאמינו לי שהדבר האחרון שאתם רוצים אחרי שהרחתם את הניחוחות של המטבח במסעדת הבית, הוא לחזור ולאכול בבית שלכם.

*כתבה פרסומית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי