עד העצם ובחזרה

לגור עם שותף לדירה זה לא תמיד פיקניק. גם לבחור שותף לדירה זו משימה בפני עצמה. המירוץ המייגע אחר מישהו זר לגמרי שיחלוק איתי מקלחת וסלון, נגמר ברגע שא' פתח לי את הדלת של דירה תל אביבית מעופשת, אי שם בשלהי אבן גבירול. רציתי להסתובב וללכת, אבל משהו לא ברור השאיר אותי שם, כמו כל ההתחלות. אותו משהו לא ברור השאיר אותי שם עוד ועוד, וכך, מבלי שהרגשנו, חלקנו א' ואני דירה במשך שלוש שנים צוהלות. מאז התברגנו ועברנו כל אחד למשכנו, אך אני שומרת לו הרבה יותר מחסד נעורים. בכל זאת, האיש חלק איתי מקרר במשך יובלות.

כאות הוקרה לפועלנו ובעיקר כמחווה לימי השותפות הנוסטלגיים, פסענו א' ואני ברחובות הרצליה פיתוח, ושמנו פעמינו ל'עד העצם' - מוסד בשרים ותיק שחוגג 21 שנה להיווסדו בימים אלו. בכל קנה מידה, מדובר במקום מיתולוגי: אורך חיים של מעל שני עשורים עבור מסעדה הוא ללא ספק הישג היסטורי. גם לשרוד בדירת שותפים שלוש שנים זה הישג היסטורי, החמאנו לעצמנו כשהתיישבנו במסעדה.

עד העצם בנויה כדיינר אמריקאי לכל דבר, ומשדרת מכל פינה את התחושה שהגעת למסעדה אמריקאית גרידא, כזאת שאפשר לחסל בה כמויות של בשר ובירה מבלי להרגיש. לא תמצאו כאן שנדלירים מפוצצים על התקרה, כסאות מעוצבים ומנות שלא תדעו לבטא את שמן, אלא תפריט פשוט להבנה, נטול יומרנות ומלא בשר. בעד העצם אומרים לך ללא מילים: לכאן באים כדי לאכול, לא כדי לעשות דאווינים.

כאנשים נטולי הדאווינים שהננו, פצחנו במנה ראשונה של פטריות שמפיניון מצופות בפירורי לחם ומוקפצות בשמן, המוגשות על מצע של רוטב סויה, שום וצ'ילי (33 ₪) - מנה פשוטה וטעימה, שהשתדרגה מיידית כשהתווסף לה לחם שום (15 ₪) שנטבל לאחר כבוד ברוטב הסויה עליו שכנו הפטריות. לאחר מכן דגמנו מנה של שרימפס ברוטב פירי-פירי (46 ₪), הלא הוא רוטב שמכיל חמאת שום ופלפלים. אמנם יש שיטענו שהזמנת שרימפס במסעדת בשר הינה שערורייה שדינה סקילה, אבל נראה מה מלעיזים אלו יחשבו כשיטעמו אחד מהשרימפסים הגדולים והבשרניים הללו, ששוחה ברוטב הסמיך והטעים שלו. לצד המנות הראשונות מוגש לכל שולחן סלט גדול וחתוך גס שהכיל חסה, עגבניות ומלפפונים ברוטב מוצלח על בסיס מיונז.

מאחר שיש לי ניסיון לא מועט בנושא קיבולת הקיבה של כל חבריי, ידעתי שאנו עומדים בפני בעיה: קיבתו של א' צרה מלהכיל מבחר מנות ראשונות וכן מנה עיקרית עצומה בגודלה. קיבתי שלי, לעומת זאת, גיחכה ברגע זה קלות ותהתה האם אי פעם תימצא לה תחתית. א' ניסה להרגיע אותי וטען שיסיים את כל הסטייק, ואילו אני נותרתי קטנת אמונה.

במנות העיקריות הלכנו על המלצות הבית. ההמלצה הראשונה הייתה סטייק אנטריקוט 400 גרם עשוי מדיום-וול (תאשימו את א' שתמיד עושה התקפי לב לשפים עם מידת הצלייה שהוא מבקש) ומתובל בתערובת קייג'ין המכילה פפריקה, מלח, פלפל וגרגירי חרדל (138 ₪). הבשר עצמו היה נימוח בפה וטעים, אולם א' ואני היינו חלוקים בדעתנו לעניין תיבול הקייג'ין. אני חשבתי שמדובר בשדרוג היסטרי, ואילו א' טען שסטייק צריך לאכול נקי, כמו שהוא, בלי שום רוטב. על איכות הבשר הסכמנו, וחגגנו בקוקטייל מרגריטה לימון (36 ₪) את העובדה שסוף סוף הסכמנו על משהו לאחר שלוש שנות מגורים משותפים.

העיקרית שלי הייתה 400 גרם של בייבי ריבס עם רוטב ברביקיו חריף (106 ₪). אמנם מדובר בצלעות שאינן שופעות כמויות אדירות של בשר, אך הבשר שכן ניתן לחלץ מהן היה מן המשובחים שבבשרים, והשתלב בהרמוניה משגעת עם רוטב הברביקיו החריף. המנות הוגשו עם צ'יפס ותפוח אדמה אפוי, ובין ביס לביס המשכנו כמובן לנשנש את הסלט המוצלח מההתחלה.

בשלב הזה, הבטתי המומה בצלחתו של א', וראיתי שאכן היא כמעט נקייה לגמרי. מי אתה, ומה עשית לא' האמיתי? תהיתי בעודי מעלעלת בתפריט הקינוחים. העלעול לא עזר לי הרבה, מכיוון שא' הוא איש של קרם ברולה והכתובת כבר הייתה על הקיר. קרם הברולה (33 ₪) היה גדול תרתי משמע - גם מנה נדיבה, וגם קלאסית בדיוק כפי שקרם ברולה צריך להיות. אני ניסיתי להיות מקורית מעט יותר, ובחרתי בפאי אגוזים שוויצרי המוגש (שימו לב לטרנד האייטיז) עם גלידת וניל וקצפת (35 ₪). מאחר שאני תרה אחר קינוחים עם קצפת בכל קצווי תבל וכבר אין להם זכר, הייתה זו חגיגה עבורי. הפאי עצמו היה טעים, אם כי בצק הוא רעיון כבד מעט לסיום של ארוחת בשר טהורה. זה לא הפריע לי כמובן לבצע חיסול ממוקד בגלידה ובקצפת, משל הייתי אורחת בקפולסקי של פעם.

בכלל, אני שוקלת לייסד אגודת מחאה שתפגין בעד שובה של הקצפת לתפריטים. אה, וגם בעד שובו של טרנד השותפים לדירה. בכל זאת, קל יותר לחלוק מקלחת מאשר לחלוק סטייק אנטריקוט משובח.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי