שווארמת הפרטים הקטנים

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

בשבת ראינו את בינו גבסו מעיף עפיפון. עברנו בגן  צ'ארלס קלור כשראינו מעויין יפהפה מתרומם לשמים, וככל שהתקרבנו התבהרו הכרס והחיוך. "איזה גבר" ירק המוסכניק שעוד זוכר לגבסו, הוא ד"ר שקשוקה, את הימים בהם ניהל את ענייני האוצר של העולם התחתון. הוא תמיד יורק ככה כשמשהו מדליק אותו. מן תשליך של עין הרע או טעם רע של סיגריות.
"גבר אמיתי יש לו תחביב. משהו שתופס לו את הנשמה כל החיים. כמו, למשל, עפיפון. לא מדבר על אלה שבגיל ארבעים מחליטים לארגן להם איכות לזמן פנוי. נרשמים לחוג נשימות, חוג מחשבות, חוג שמלמד אותם ואת האישה החדשה איך לעשות אהבה בלי לגמור. אתה קולט איזה גברים?! ימות העולם הם לא מגיעים לאורגזמה".

עלינו מהים כשגבסו והעפיפון באו לנו בעיניים. המוסכניק התנשף בכבדות. לדבר, ללכת ולנער את הרגליים מגרגירי חול, זו טירונות בשביל גברים כמונו שלא נוגעים בספורט. בדיוק כשהחלטנו להתקרב ולהגיד שלום, באה רוח וקרעה את העפיפון של גבסו. לרגע הוא נתן לבחורה שעמדה על ידו להחזיק במקומו. "איזה ג'נטלמן", נשמעה יריקה לימיני. "תראה איך הוא צוחק. אני רותח עליה".

בראיונות עם גבסו הוא מדבר כל כך יפה על אוכל ועל עפיפונים. מילדות הוא בונה אותם, מעיף אותם ויודע לתת להם ללכת כשהרוח מחליטה לקחת. מילדות הוא נמצא במטבח, מכין לאנשים אוכל. חלק מאלה שהכירו אותו בילדותו, באים בשישי לאכול שווארמה .

אני והמוסכניק אוהבי שווארמות. יש לנו כבוד להמצאה הזו של הטורקים שבכלל קוראים לה דונר. שווארמה זה בכלל שיבוש של המילה הטורקית צ'ווירמה - מסתובב, שבטורקיה זה שם לחיה שלמה שניצלת בסיבוב מעל הגחלים. כן, גם אותה המוסכניק ואני מאוד מכבדים.
בארץ אנחנו אוכלים שווארמה רק אצל אמיל בחיפה, ואת זו בסאלח א-דין בירושלים. את שאר השווארמות אנחנו תוקעים, שזה משהו אחר לגמרי, אוכלים בביסים גדולים ומהר בשביל לא באמת להרגיש. אין מה לעשות. השטן של השווארמות נמצא בפרטים הקטנים. אצל רוב השווארמות למדנו להסתפק בזה שיש להן שומן, חמימות, חריף ופיתה, שכמונו, בעיתות רעב ושכרות, מוכנה לספוג הכל.

על השווארמה של מעיף העפיפונים שמענו מזמן אבל לא הצלחנו להגיע. שווארמת בינו מסתובבת רק בימי שישי. קראתי שכל העניין התחיל כמחווה של גבסו לרוכלים של שוק הפשפשים. בימי שישי הוא היה מחלק להם שווארמה חינם, אבל בגלל שהוא כזה טוטאלי בבישול שלו, ובגלל הריחות שעפו בכל הסמטה, גדל התיאבון של אנשי השוק ושל בינו, ואיתו השיפוד, עד שזה הפך למוסד של שישי בבוקר.

בהתחלה הוא לא נתן לאף אחד להתקרב: לא בזמן שחרית - כשהוא מרכיב על השיפוד נתחים של כבש, בשר טחון עם הרבה בצל, נתחי פרגית ושומן של כבש; לא בלילה לפני - כשהוא מתכנן בדיוק מי יבוא על מי וכמה תבלינים ייכנסו ואיפה; איש לא התערב בהשגחה על האש ובטח שאף אחד לא נגע בסכין החותכת.
אבל בוקר אחד הגיע הטורקי. לא ברור אם הסיפורים על השווארמה הגיעו אליו או שעבר שם במקרה והריח. מספרי יפו אומרים שכשהוא הגיע גבסו התחיל לצרוח. האיש עם השיער הלבן והשפם הוא אמן השווארמות שאבא של גבסו הביא מאיסטנבול, כשגבסו היה בן עשר. הוא זה שלימד אותו את סודות השיפוד.

כשהגענו בשישי, הטורקי עמד ליד השווארמה. בשביל להתחמם התחלנו עם חצי פיתה עם פלפל חריף, בצל, עגבנייה שרופה, קצת טחינה ושווארמה מגן עדן. ככל שלועסים אותה יותר לאט, מרגישים כמה שהיא נהדרת. בשר מצוין מוקף בשומן שבכל פעם בה מונפת המאכלת על השיפוד, שוטף כלפי מטה, מבריק ומעסה את השיפוד לאורכו. אם לא הייתי מתבייש הייתי קם ודוחף פיתה שלמה לחלק התחתון של השיפוד, סופג את כל העושר הזה.

אחרי לעיסת המבחן עברנו למנה שלמה כל אחד. הפעם דחפתי פנימה גם בצל חי בשביל הפריכות. כשחיסלנו את הפיתה קרה לנו נס. מכל עשרות האנשים שהיו שם גבסו קלט דווקא אותנו. אומרים שיש לו  יכולות כאלה, לראות רנטגן את כל הסועדים שלו ולספק להם בדיוק את מה שהם רוצים.

"רגע" הוא צחק אלינו, וכמו בפנטזיה שלי, חזר עם פיתה חרוכה שהניח אותה בחלק התחתון של השיפוד, שתספוג את כל השומן המטפטף. על המצע הזה נח הבשר. ארבע פיתות כאלה אכלנו. אחת אחרי השנייה. גם כי זה כל כך טעים, וגם כי היה לנו ברור שאנחנו גיבורי השעה בחצר של ד"ר שקשוקה. גבסו לא הפסיק לחלק לנו מחמאות. אמר שרק גבר יודע לאכול ככה. גבר אמיתי יוצא בימי שישי מד"ר שקשוקה עם כבוד גדול, ומוכן להסתכן בצרבת תמורת חזירות נפלאה.

שווארמה בכל יום שישי מעשר בבוקר ועד כניסת השבת. 28 ₪ למנה.

רוצים גם אתם לאכול בד"ר שקשוקה? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי