פינה בלב לפיצה פינו

כשגרים בדירה שכורה לא משופצת, מרוהטת בשלל עתיקות שהאריכו חיים הרבה אחרי הסבתות שתרמו אותן, צריך לקחת בחשבון שבכל שבוע משהו אחר מתקלקל. הפעם זה התנור. הוא לא לגמרי הפסיק לעבוד, הנורה האדומה עוד דולקת כשמדליקים אותה, אבל יכולתו לחמם הולכת ומצטמצמת. עד עכשיו הסתדרנו איתו איכשהו, גם ככה חורף זה זמן למרקים, הסברנו זה לזו בהיגיון, אבל אחרי ארבע שעות בהן תפוחי האדמה שהכנסנו אליו באופטימיות נשארו לבנים וצוננים, הבנו שהקיץ הקץ על התנור הישן של סבתא.

מרגע שגמלה ההחלטה, והאחריות לקנייה הוטלה על הבחור היעיל והמעשי שלי, אי אפשר לדבר איתו על שום דבר אחר. כבר ארבעה ימים שהוא פותח את הבוקר בשעות ארוכות של שיטוט בפורומים באינטרנט, קורא בעיון את האותיות הקטנות בכל אתרי חברות השיווק, ומסתכן בפיטורין מה'דיי-ג'וב' כשכל החלונות במחשב שלו מלאים בדגמים שונים של תנורים במקום בענייני עבודה. בלילה הוא מחבק אותי על הספה מול מפזר החום שגם הוא כבר לא מה שהיה פעם, וממלמל באוזני מילות אהבה נוסח: "כשיהיה לנו תנור אני אכין לך פוקצ'ה עם אשכול שלם של עגבניות". כמובן שהטקסט הזה הוא רק דוגמא, הוא מסוגל לדבר שעות גם על אפיית לחם עתידית, וגם על פיצות, קדרות של בשר וירקות שורש, ואפילו עוגיות. אני לא מתלוננת, חס וחלילה, יש רק דבר אחד נפלא יותר מגבר עם תשוקה לאוכל, וזה גבר עם תשוקה להאכיל אותי. אבל כל הדיבורים האלה עשו אותי רעבה, ועד שיעברו שבעה ימי עסקים לא כולל שבתות חגים וימים גשומים והתנור החדש יגיע סופסוף, אין ברירה אלא לחפש תנורים זרים שיעשו בשבילי את כל מה שהבחור מבטיח ועוד לא מקיים.

בפיצה פינו התנור דולק כבר עשרים ושבע שנה. עוד לפני שאנחנו למדנו להגיד קלצונה, הם כבר לשו ושיטחו בצקים עגולים, יצקו שמן זית בנדיבות על הפוקצ'ות, פרסו גבינות וירקות והאכילו כל דכפין. כשהבחור שלי עבר לתל אביב, לפני שבע שנים בערך, הייתה פיצה פינו מקום המפלט הקבוע שלו ממצוקות היומיום. מאז נפתחו פה פיצריות ומסעדות איטלקיות בקצב שיכול להתחרות רק בתכיפות השערוריות שמנפק ראש ממשלת איטליה, אבל לפיצה פינו שמורה אצל הבחור שלי פינה חמה מאוד בלב.

לפתיחה קיבלנו את לחם הבית - מן פוקצ'ה דקיקה, עגולה ומתפצחת עם בצל ובזיליקום. חן המלצרית סיפרה שכולם מקבלים פה את הפתיחה המשמחת הזאת. הבחור ביקש גם לחם שום (16.50 ₪) כי הוא פה בשביל הנוסטלגיה, וקיבל ארבע חתיכות של בגט עם גבינה מותכת ושום כתוש. זה עשה אותו מרוצה מאוד. למרות התשוקה שפיתחנו לאוכל שעושים בתנור, כשחן סיפרה שכל הפסטות מוכנות במקום הבנו שחייבים לבדוק גם את הגזרה הזאת, והזמנו רביולי תרד וריקוטה ברוטב מלאנזאנה (51.50 ₪) וסלט קפרזה (48.50 ₪) לפתיחה. הרביולי היה גדוש במילוי מתקתק וטעים, ורוטב העגבניות העשיר עם חתיכות החצילים הטעימות חימם את הלב ואת הבטן. סלט הקפרזה החביב הוא בגודל הראוי לשלוש קפרזות בערך. צלחת ענקית שבה, על מצע חסות מעט מיותר, נחות המוני פרוסות של גבינת מוצרלה מעל פרוסות עגבניה עם מעט שמן זית.

על כוס קברנה של גמלא (30 ₪) ובקבוק לף בראון (21.90 ₪) קראנו את המשך התפריט כמו היה זה סיפור מתח. "קלצונה, פוקצ'ות, לזניה" מלמל הבחור לעצמו בעליזות. "כל זה נחמד מאוד," הזכרתי לו, "אבל אנחנו פה בשביל הפיצות." הוא דפדף בצייתנות לעמוד הפיצות בתפריט, וכאן נתקלנו בדילמה עמוקה. למרות הכשרות של המקום שמשאירה בחוץ מיני פפרוני וסלמי, יש מיליון תוספות אפשריות. תרד או זיתים? שאלו אותי עיניו היפות במצוקה קלה. גבינת רוקפור או מוצרלה? המצוקה נפתרה כליל כשגילינו בתחתית העמוד את האופציה המלבבת: פיצה ארבע עונות (50 ₪ לאישית, 66 ₪ לזוגית). הפיצה הזו מחולקת לרבעים, וכל רבע אפשר למלא כיד הדמיון הטובה. חן המליצה על לא יותר משתי תוספות בכל רבע, אבל גם ככה יכולנו להתפרע. אחד הרבעים התבקש להגיע עם פרוסות ארטישוק ופטריות והוא ציית והיה טעים מאוד. רבע אחר עם חצילים ובצל, שלישי עם פלפלים צבעוניים ושום, ורביעי עם זוקיני ועגבניות מיובשות - שילוב מעולה, מסתבר. מכל רבע קיבלנו שני משולשים, כך שכל אחד מאיתנו יכול היה לטעום מהכל בלי לריב.

לצד כל הבצק המענג הזה, נזקקה הצלע הנשית (כלומר אני) לאיזו מראית עין של בריאות. הזמנתי סלט כחול (46.50 ₪), שהכיל סלק, אגסים, גבינה כחולה ועלי רוקט, ולמרות מבטיו הפקפקנים של הבחור שלי, גמרתי הכל מהצלחת. בשביל הבריאות, כמובן.

קינחנו בטירמיסו (34 ₪) שהיה המנה הפחות מוצלחת בארוחה, וכשזיכרונות של פיצות מצוינות ממלאות את ליבנו, הלכנו הביתה לחכות לתנור. לא סבלניים יותר משהיינו, אבל הרבה יותר שבעים ומרוצים מהחיים.

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי