פיצה פינו - ותיקה ומטריפה

כתל אביבית בדם, וכן, אין מה לעשות, הזמן והעיר עושים את שלהם, אני חייבת להודות שאני חובבת פיצות אדירה. אלא שנפלאותיה של העיר, גרמו לי בשלב מסוים, אחר אינספור בדיקות של פיצריות ובחינה מעמיקה של כל, אבל כל, הפיצריות והמסעדות האיטלקיות למיניהן, להחליט שכרגע אין בעיר פיצה מספיק טובה, בדיוק כמו שאני אוהבת. למה אני מתכוונת בפיצה טובה? כשאני מחליטה שהגיע הרגע לזלול פיצה, אני חייבת לקבל את מלוא ההנאה מהמשולש החמקמק, וזה כולל ארבעה כללים: זה מתחיל בבצק טעים ולא דק מדי, כדי שאוכל להרגיש את הביס. הביס אצלי חייב להכיל מכל טוב ההמצאה הגאונית הזו ובקיצור - משהו שאפשר ללעוס קצת. חשוב לא פחות, רוטב שאני מרגישה שעבדו עליו והשקיעו בו, ולא שפכו לי אותו מאיזו פחית מגודלת, גבינה איכותית בכמויות ואני חוזרת, בכמויות (כי בינינו, זה שם המשחק בפיצה, כמה סליזי - ככה יותר טוב), והתוספות, אוי התוספות, כמה שיותר מגוון, יותר נפלא. ברגע שאחד מארבעת הכללים לא מתקיים, אני מעדיפה להכין פיצה בבית, גם אם זה לוקח לי כמה שעות טובות.

את פיצה פינו אני זוכרת היטב, ולא סתם, המסעדה קיימת כבר עשרים ושש שנים. מדובר על  מקום שלב בעליו פועם בו, ומציע פיצה כמו שתמצאו באיטליה ואולי אף טובה יותר. ז'ק ואשתו מנהלים את פיצה פינו במסירות אין קץ, הכוללת מדי יום הכנה עצמית של בצק משובח לפיצה, פסטות טריות ורטבים. עכשיו תגידו, איפה קיים עוד מקום בו בעל הבית נכנס יום יום למטבח ועומל בעצמו על הבצק? זו כנראה הסיבה שזו ללא ספק, הפיצה הטעימה ביותר שאכלנו, וליאון, בן זוגי הסכים איתי בפה מלא פיצה (הוא בררן לא קטן ממני).

ליאון ואני הגענו לפיצה פינו אחרי יום עבודה ארוך. בחיי שהופתעתי לגלות שזו מסעדה איטלקית פר אקסלנס - בקבוקי יין מסביב, שולחנות עץ ובעיקר, תנור לבנים שלא מפסיק לחמם. כהרף עין הגיעו לשולחן מרק בצל (27.90 ₪) ומרק דלעת (27.90 ₪), לצד פוקצ'ינה קטנה שמחולקת כדרך קבע לכל השולחנות. המרקים היו מלאים בטעמים ובאמת שבלי להתכוון, סיימנו אותם יותר מהר משתספיקו לומר מרגריטה ופומודורו. ליאון אגב, גילה שהוא אוהב מרק דלעת. טוב שבאנו. לגמנו קברנה של גמלא (30 ₪ לכוס) והתנהגנו כמו ברומא.

כיוון שאת הפסטה מכינים במקום, ומי שקצת מבין בבצק פסטה, כמוני, יודע שזו עבודה לא פשוטה שדורשת דיוק והרבה אהבה, הלכנו על רביולי ממולא בתרד, ברוטב שמנת ופטריות טריות (48.50 ₪). הרביולי לא אכזב ובאמת היה אחד היותר טובים שאכלתי בזמן האחרון. שאפו.

רק עכשיו, גולת הכותרת הגיעה לשולחן, הלכנו על פיצה זוגית ארבע עונות (66 ₪) שהיא גאונית בפני עצמה, כל רבע מתגאה בתוספות שונות. רבע ראשון, חמש גבינות - (פטה, מוצרלה, פרמזן ומיני צהובות) לצד עגבניות טריות, רבע שני, טוסקנה - מוצרלה בופאלו איכותית ביותר עם עגבניות מיובשות (מאיטליה) ועלי בזיליקום, רבע שלישי, פומודורו - עגבניות, פלפלים, שום, זיתים והמון פרמזן ורבע אחרון וחביב במיוחד על שנינו, כפריצ'וזה - מוצרלה שביצת עין נחה עליה ועושה נפלאות לטעמים בפה. כל רבע מלמיליאן. מלא בטעמים, בצק נימוח ובאמת, כיד המלך.

רק בביס האחרון גילינו שיש לכל זה סיבה, העגבניות למשל, מגיעות מאיטליה, הגבינה, היא אחת היקרות בשוק. כמו שאבא לימד אותי פעם, לכל דבר יש סיבה. באותו רגע, לי הייתה סיבה למסיבה.

מי שמכיר אותי יודע, אני לא אומרת דברים סתם. הפיצה הזו באמת ובתמים היא אחת הפיצות הטובות או בעצם הטובה ביותר שאכלנו בתל אביב. פיצריות נפתחות היום כמו פטריות על משולש פונגי, ודווקא פיצה פינו שקיימת כבר שנות דור, מהווה מוסד אמיתי לאוהבי המגף האיטלקי וצועדת בגאווה עם אותו מתכון של פיצה מיום הקמתה, דווקא היא הצליחה להפיל אותי מהרגליים. התפעלתי מאהבתו של הבעלים למקום וללקוחות ובעיקר, מהאהבה למוצר עצמו. והאמת, פיצה כזאת מוצלחת, באמת קשה שלא לאהוב. עכשיו אני כבר יודעת, בפעם הבאה שחשק עז לפיצה מאגף אותי, אני ללא כל ספק מניפה את ישבני לאיטליה הקטנה שלי, פיצה פינו. ויש לי למה לחכות.

המקום עושה נפלאות וגם עושה משלוחים, ואיך כמעט שכחתי, כקונדיטורית במקצועי, לא יכולתי לוותר על קינוח. שרלוט (36 ₪) הגיע לשולחן וגם הפעם, הופתעתי לטובה. פרפה וניל עטוף ברולדת ריבת חלב. לא הצלחתי להניח את הכפית. בא למישהו פיצה?

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

 הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי