אלטרנטיבה מושלמת

"אתה עדיין בעבודה?" הרעימה הפרקליטה, ספק מבצעת בירור עובדתי ספק מקניטה. הבטתי בשעון הקטן בפינת המסך שהורה 19:27 ונאנחתי חרישית. "אני יוצאת עכשיו מהמחוזי בירושלים. זכינו בתביעה! אני אוספת אותך עוד עשר דקות ונצא לחגוג". לא בכל יום הפרקליטה מציעה להיפגש, ויותר מזה – לא בכל יום חוסכים לי את האוטובוס ולוקחים אותי טרמפ ספיישל מירושלים לתל אביב.

אי שם בין ירושלים לתל אביב

האמת - הייתי רעב ביותר. מסוג הרעב שלא היה מחזיק מעמד עד ההגעה לתל אביב, לא כולל השיטוט אחר קטע מדרכה צבוע כחול-לבן. גם הפרקליטה לא ידועה כמי שביכולתה לדחות סיפוקים, אבל אפילו היא הרימה גבה כשהצעתי את דיאבלו בפארק המים ברעות כאכסניה של הארוחה הספונטנית. מבלי שידענו ציפתה לשנינו הפתעה.

איזו מין שלווה

עוד בטרם הפרקליטה הספיקה לתהות מה אנחנו עושים ברעות, הונחו לפנינו שוטים של קוקטייל הבית – לימונענע עם מידורי, שנאפס תפוחים ועארק. האלכוהוליה הקלילה הזו שיקפה לבדה את הלך הרוח בדיאבלו – אפשרות לדייט רגוע או ארוחה נינוחה עם המשפחה, כשברקע תפאורה פסטלית הלקוחה מסרטי שנות החמישים, מרחק 25 דקות מההמולה של ירושלים ומבעיות החניה של תל אביב.

לה פמיליה

רינת, מנהלת המסעדה, מתפקדת כאמא של המקום. בודקת שכל השולחנות מרוצים, ובין לבין ממתיקה סוד עם המלצריות והברמן. היא מספרת כי המקום משתדל להגיש "אוכל שמדבר אל הבטן" מה שהופך אותו למקום עם נשמה. צודקת. את הנשמה יוצק לתוך המנות יורם אוליאל – השף והבעלים. אם רינת היא האמא המחבקת, יורם הוא האבא שלא מקבל שום פשרות ביחס לאוכל שיוצא תחת ידיו. וכמה שהדבר מורגש.

גזר הדין – אני רעבה!

יכול להיות שהדיבור המתקתק לעיל השכיח מכם שהתכנסנו לאכול, אבל עם כל הכבוד למשפחתיות ולעיצוב נינוח, עברו כבר 40 דקות מעזיבתנו את עיר הקודש, והפרקליטה שלחה לעברי מבט כמו אומרת: "חביבי, כדאי שתזמין משהו מהר, או שתביא הנה פלאפל דחוף". אכן הזדרזתי להזמין, וחיש מהר הונחו על השולחן סביצ'ה סלמון (29 ₪) ולצידו פרינה (14 ₪) מעין כרית פיתה מרוקאית עם שלל מטבלים. הפרקליטה לא התמהמה וישר התרסקה על הפחמימה החמה הזו, ולפני שהספקת להגיד "אובג'קשן", חיפשה כוס מים להרגיע את פיה מהפרינה הלוהטת. אם לומר את האמת, מדובר באחת ממנות הלחם המוצלחות והמוצדקות שטעמתי במסעדה, במיוחד כשנמרח עליה 'איולי כוסברה', אשר עליו אמרה רינת: "העולם מתחלק לאוהבי כוסברה – ואלה שלא יודעים שהם כאלה". כמה נכון. לעומת הפרינה הלוהטת, הסביצ'ה היה חצוף, קריר ומדויק להפליא. להבדיל ממנות דג נא שחוטאות למרכיב העיקרי שלהן, הסלמון במנה הזו מקבל את המקום הראוי לו ככוכב אמיתי, כשהלימון, השמן וניחוח ההדרים המתלווה לדג, לא מנסים להתחרות בו – אלא להשלים אותו.

להתפנק זה לא חטא

בזמן שנישנשנו את הראשונות ולקראת העיקריות, הזמנו הפרקליטה ואני שתי כוסות מרלו של מונדבי וודברידג' (85 ₪ לבקבוק, 24 ₪ לכוס). בכלל יש לציין שתמחור היין בדיאבלו הוא הרבה יותר מראוי, ונע על טווח מחירים שמאפשרים עצמם לכל כיס. היין עצמו היה עמוק וכבד במובן הטוב של המילה, והתאים במדויק לעיקריות. הפרקליטה, שרק לפני שעתיים עוד לעסה עדים תמימים על דוכן העדים, המשיכה באותו הכיוון וריצתה את תשוקות הבשר שלה עם אנטריקוט במשקל 300 גרם  ברוטב פלפלת, שהוגש בליווי צ'יפס (96 ₪). העובדה שכמעט לא נעשה שימוש ברוטב לא עמדה לחובתו. ממש לא. הרוטב היה טעים ושימש כמטבל מצוין לצ'יפס. אבל בשעה שמונח על הצלחת סטייק מדיום-רייר כמו הסטייק שיצא מהמטבח של דיאבלו, כל תוספת עלולה לקלקל. הסטייק היה פשוט טוב, ולימד שעל הגריל עומדת יד מדוייקת שיודעת את מלאכתה.

אבל אפילו שהפרקליטה חשבה שהשיגה ניצחון נוסף באותו ערב, המנה המנצחת הוגשה לפתחו של עבדכם הנאמן. אם השחיתות פושה בקרבנו, הרי שמנת הניוקי שרימפס (99 ₪) היא אחת האחראיות המרכזיות לכך. ניוקי אינה מנה פשוטה, לא תמיד מצליחות מסעדות להעמיד את הכופתאות הקטנות הללו במקום הראוי, מבלי לגרום להן להיות קשות כחצץ או רכרוכיות כדייסה. בדיאבלו, מוגש הניוקי בדיוק במידה הראויה, ברוטב שניתן להגדיר פשוט כמשגע: שרימפס, שמנת, עשבי תיבול, בטטה ועגבניות מיובשות. בזמן שבמקומות אחרים מנה שכזו עלולה בקלות להתפזר ולפספס את העיקר, הרי שבדיאבלו, כמו שאר המנות, הרוטב והשרימפס משלימים ומאזנים אחד את השני, ליצירת מנה איטלקית מדוייקת ושמחה.

אינני אשם אינני אשם

עורכי דין זו אומה עם אגו בלתי מרוסן. במיוחד כשמדובר בשאלות פרשנות. כשהגיע לשולחננו 'מסקרפונה פירות' (39 ₪) - שכבות של מרנג שוקולד, מסקרפונה, קרם תותים בשמפניה וקרם מנגו – התנצחנו הפרקליטה ואני מה מקור השם מסקרפונה. בעוד היא סברה שמדובר בכינוי אחר לגבינת הריקוטה, אני טענתי שהשם נגזר משיבוש של המשפט הספרדי "מאס קה בונה" שפירושו: "יותר טוב מטוב". כשטעמנו את הקינוח, גם הפרקליטה נכנעה והודיעה שכנראה הצדק עימי.

דישדשנו העירה במכונית של הפרקליטה, ושוב הופתענו לגלות עד כמה מודיעין קרובה לתל אביב. אני כבר הייתי מנומנם כשחלפנו על פני השלטים 'קיבוץ גלויות' – 'לה גארדיה' – 'השלום'. הפרקליטה עוד הציעה לעלות לקפה, אבל אחרי ארוחה כזו, פסק הדין היה חד משמעי – לישון!

חשבון בבקשה

פרינה – 14 ₪

סביצ'ה סלמון – 29 ₪

אנטריקוט 300 גרם – 96 ₪

ניוקי פירות ים – 99 ₪

מרלו מונדבי וודברידג' – 2 x 24 ₪

מסקרפונה פירות – 39 ₪

סה"כ – 325 ₪ , לאחת האלטרנטיבות היותר מוצלחות שבין ירושלים לתל אביב.

*כתבה פרסומית.

להזמנת שולחן בדיאבלו לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי