גלי ים לנצח

נעים להכיר

אחד הדפים שזוכים לפופולאריות הולכת וגדלה ברשת הפייסבוק הוא 'סטטוסים משנות ה-90'. מדי יום מועלים אליו מאות אמרות כנף, משפטי מפתח ותמונות של אביזרים נשכחים עליהם בני דורי גדלו. כרטיסי טלכרט, משחקי מחשב פרימיטיביים ותמונות של טלפון חוגה למשל שמעליו הכיתוב: "אני שונא להתקשר לאסף, יש לו איזה שלושה אפסים במספר!" אני נהנה להיכנס לדף ולהיזכר בערגה מתובלת בכמות מוגזמת של נוסטלגיה בכל האלמנטים שעיצבו את התקופה המופלאה הזו. ואם נלך עוד כמה שנים אחורנית נמצא לא פחות נוסטלגיה ולא פחות ערגה לימים בהם היינו צריכים להחזיק את האנטנה בצורה מסוימת כדי לקלוט את התחנה הירדנית בטלוויזיה או את ערוץ המזרח התיכון. הייתי נותן לא מעט כדי לחזור לימים ההם, ולו לסוף שבוע. אבל היום לכולם יש כבלים ובלו ריי ואני אפילו לא יודע מה זה בלו ריי, כולם מורידים שירים לדיסק און קי ואני אף פעם לא צרבתי דיסק. אז מה עושה בחור נוסטלגי שמסרב להכיר בכך שהוא חי בשנת 2012? מתקשר לבחור לא פחות נוסטלגי ממנו וביחד הם נוסעים למרכז הכרמל בחיפה, למסעדת גלי ים – טוקאי. אז למה לסנוט במסעדה ולקרוא לה בתואר הלא מחמיא נוסטלגי? כי פעם היו פה הרבה מסעדות סיניות והיום לא, מה שמשאיר רק את המעולות בשטח.

איך עושים את זה?

אז איך גלי ים טוקאי החזיקה מעמד, או יותר נכון, איך גלי ים ממשיכה לשגשג כל כך הרבה שנים אחרי שטרנד המסעדות הסיניות נשכח עד כדי כך שהביטוי "טרנד המסעדות הסיניות" נשמע לא מציאותי ממש? אולי זה קשור לזה שלמרות הזמן הרב שחלף מאז הפתיחה, למרות שעברה מיקום ולמרות שהעולם השתנה, המנות במקום עדיין נותנות תמורה מלאה למחיר והן עדיין טעימות? למעשה, בניגוד למאכלים אחרים שאני זוכר שכילד אהבתי בכל לבי ועם השנים טעמיהם קהו, בגלי ים האוכל טעים לי יותר כמבוגר. אולי זה העיצוב שנהיה מודרני יותר, השירות שהפך למוקפד יותר ואולי זה פשוט שכשאתה עושה משהו טוב, הקהל מרגיש את זה ונשאר. במסעדת גלי ים לא התפתו לשלב מנות יפניות בתפריט שלהם וסקציית הסושי נעדרת ממנו. זהו צעד נועז שעומד בניגוד למסעדות סיניות אחרות שפחדו לאבד את הקהל שלהן והרחיבו את התפריט גם למחוזות תאילנד, יפן, הודו וויאטנם. אמנם בגלי ים הרחיבו לאחרונה את התפריט והוסיפו לו מספר סוגים של דים סאם אבל עדיין לא יצאנו כאן מגבולות סין אז זה בסדר מבחינתי.

דיל מנצח

במקום מוצעים זוג תפריטים מובנים שמיועדים לזוג סועדים במחיר 110 או 140 ₪ לסועד וזוג תפריטים לארבעה סועדים במחיר 120 או 140 ₪ לסועד. כל הארוחות כוללות מבחר מרקים, מבחר מנות ראשונות, עיקריות, קינוח וקנקן תה סיני. התפריטים המובנים לא מתאימים למי שרוצה לחטוף משהו על הדרך ולברוח אבל לכל אירוע שמכבד את עצמו, לכל זוג או משפחה שרוצים לבלות יותר משעה שעה וחצי של ארוחה הגונה, אני ממליץ בחום לדפדף בתפריטים עד לעמוד האחרון ולהרכיב לכם ארוחה מושלמת ולא פחות מזה – משתלמת.

מנה מנצחת

אלדי, שותפי העצל לארוחה חיסל במרץ ראוי לציון את ארבעת יחידות הדים סאם שהזמין – גיוזה עם תרד ושום, גיוזת בקר, גיוזת עוף ועוף חמוץ מתוק. טעמתי כזית ואני חייב להסכים – מנה שכדאי לסיים כמה שיותר מהר לפני ששותפייך לארוחה יבינו מה יש להם על השולחן. כל גיוזה מורכבת מבצק בצבע שונה ובתוך כלי האידוי המתוק המנה  (טרם החיסול הממוקד)  נראתה כמו זר צבעוני של גיוזות. חוץ מהדים סאם אלדי הזמין למנה עיקרית עוף ברוטב סטה מסקציית הפלטות החמות. על פלטה לוהטת נחו להם שישה שיפודים של עוף עליהם יצקה המלצרית שלנו רוטב בוטנים חם. כל נתח כוסה בדיוק בכמות הרצויה של הרוטב ולפני הביס השתדך לפלח פלפל טרי או אננס. מנה מצוינת, אבל רק שניה למנת הוון טון ברוטב שום סצ'ואן. לצד שם המנה מצוין בסוגריים כי המנה חריפה. בדרך כלל כשכתוב בתפריט שהמנה חריפה, מתייחסים לחריפה לחיך הישראלי. אני, בתור בן לאבא פולני ואמא בולגרייה מתגאה ביכולות לעמוד בדרגות חריף שלא היו מביישות את זקני תימן על כן האמינו לי כשאני אומר לכם שצריך להתייחס לאזהרת החריף שמופיעה לצד המנה ברצינות. מלבד טעמים עזים זכו הכיסונים המצוינים לליווי של שערות גזר ופרוסות בצל וחוץ מזה – היו שם המון כיסונים ועל כן המנה ליוותה אותנו משלב הראשונות כמעט עד לקינוח. הכיסונים שבדרך כלל מזכירים במרקם שלהם איברים פנימיים רכים זכו בגלי ים ללטיפות מהמחבת החמה וכך קיבלו איכויות קריספיות בחלקם החיצוני. תענוג של מנה.

חשבון בבקשה

ארבע יחידות דים סאם בשרי – 36 ₪

בקבוק אסאי (בירה יפנית) – 30 ₪

בקבוק גולדסטאר – 18 ₪

סלט עגבניות ברוטב מתוק חריף – 25 ₪

וון טון ברוטב שום סצ'ואן – 40 ₪

עוף ברוטב סטה – 65 ₪

בקר ברוטב דבש חריף נוסח סצ'ואן – 65 ₪

באו שוקולד (שתי יחידות) – 21 ₪

קינוח טוקאי מיוחד – 49 ₪

אספרסו קצר – 10 ₪

סה"כ – 359 ₪

*כתבה פרסומית.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי