פרונטו מכה שנית

מכירים את הקלישאה על כך שרק כשאתה מאבד משהו אהוב אז אתה מעריך אותו? אז היא לגמרי נכונה כשמדובר באוכל, וכשהמדבר נמצא בחו"ל. בכל פעם שאנחנו בחו"ל, געגועינו לאוכל במסעדות ארצנו הם כה עזים, עד כי בלילות אנו מפנטזים על פוקאצ'ה רותחת בסלסלה, על חמאה בטמפרטורה נורמאלית, על ארוחות בוקר שכוללות משהו מלבד טוסט, נקניק וגבינה. איך זה שכל מדינות העולם לא פיצחו עדיין את סוד האוכל שאנו כבר עלינו עליו מזמן? ולמה לאירופאים הללו כל כך קשה להכין אוכל טעים? ומדוע הם לא באים לביקור בבופה ארוחות הבוקר של מלונות באילת, כדי לראות איך באמת צריכים לעשות את זה? לאירופאים פתרונים. 

השבוע, עת שבנו משבועיים של טיול קסום באיסלנד שמנו פעמינו אל עבר מסעדת הפרונטו החדשה- ששודרגה לה מרחוב נחמני למיקום חדש ברח' הרצל 4 בחצר האחורית. פרונטו כבר מזמן הפכה לשם דבר בשמי הגורמה האיטלקי התל אביבי, החל מהפסטות המפורסמות וכלה בבעלים המפורסם לא פחות רפי אדר, והתחדשותה בתחום המיקום ובשף חדש ומבטיח- דיויד פרנקל- נתנו לנו מספיק סיבות כדי לבחור בה כמסעדה הראשונה שאנו מבקרים בה לאחר שבועיים של התנזרות ממסעדות ישראל באשר הן. 

המסעדה החדשה גדולה מקודמתה, מהודרת ונעימה למדי- הויטראז'ים משרים תחושת חמימות, ונורה ג'ונס שמתנגנת ברקע מגבירה את תחושת האינטימיות. יחד עם זאת, מרגישים את התקתוק האופייני לפרונטו, את הפאר וההדר שעברו גם הם למיקום החדש וניבטים מכל עבר. הגודל של המסעדה לא פוגם באינטימיות וסידור השולחנות מאפשר הרגשה נעימה ולא מלחיצה. 

את חגיגות השיבה שלנו לארץ הקודש והאוכל, פתחנו בכוס של גוורצטרמינר פלטר (31 ₪), יין לבן עדין שתמיד כיף להתנחם בזרועותיו. או אז, היינו מוכנים ומזומנים למשימה. התפריט מחולק לאפרטיפים, ראשונות, פסטות ועיקריות. על האפרטיפים פסחנו כיוון שהיו כל כך הרבה מנות שפיתו אותנו, ופתחנו במנה ראשונה של טונה מילנזה- טונה אדומה בציפוי פירורי לחם (58 ₪). שני נתחי הטונה שהוגשו היו עסיסיים ועבים מהצפוי, אך לטעמי שכבת פירורי הלחם הטעימה האפילה על הטעם הנהדר של הטונה ומעט גנבה את ההצגה. המנה הראשונה הנוספת הייתה אניילוטי גבינות (45 ₪)- כיסונים שמנמנים ממולאים גבינות. לכאורה איזה שעמום, והלכה למעשה- אמא'לה מה זה גוש העונג הזה? מי היה מצפה שמאחורי חבורת כיסונים שמנמנים תסתתר כזו כמות תענוג? תערובת גבינות נפלאה, רוטב תרד מתקתק ומעולה מתחת ומעל ומי בכלל צריך יותר בעולם הזה? מנה ראשונה למופת. 

באגף הפסטות הלכנו על פסטה טליוליני טרטופו עם פרמזן, חמאה וכמהין (88 ₪)- קשה לטעות עם מרכיבים כה איכותיים, אולם בל נשכח שכמהין הוא טעם מסוים ונרכש. אני הרוסה עליו, ש' קצת פחות. מיועד לחובבי הז'אנר בלבד. פחמימה נוספת שטעמתי, הפעם לבדי, הייתה ריזוטו סלק עם שרימפס קריסטל(88 ₪). טוב, אני כה-לא-אישה-של-סלק, אך המנה הזאת הייתה מרטיטה גם עבור מי שסלק גורם לו לבחילה. סלק-שמלק, היו שם טעמים של ריזוטו חמאתי יחד עם שרימפס עסיסי שחולץ מקליפתו לאחר כבוד והגיר תוך כדי מיצי שרימפס כה טעימים, שפתאום התאהבתי מחדש בסלק. טוב, לא עד כדי כך שבא לי לאכול עכשיו בורשט (מרק סלק ) אבל בהחלט באה עדנה לסגול סגול הזה. 

גם באגף הדגים לא טמנו ידנו בצלחת, וניסינו את דג היום- פילה לוקוס עם תבשיל עדשים ורוטב חמאה (138 ₪). הלוקוס, כיאה לכינויו- אכן היה מלך והיה עשוי לעילא ולעילא 

לקינוח קיבלנו בהסתייגות את המלצת המלצרית לעוגת שוקולד חמה עם גלידת מסקרפונה (42 ₪). מודה שהייתי כה סקפטית- בכל זאת, שנות ה-80 כבר חלפו להן ומי בכלל מזמין עוגות שוקולד במסעדות יוקרה. אך מסתבר שכמו דברים אחרים מהאייטיז שבאה להם עדנה (ראו ערך מכנסי טייבס, לק אדום ושמלות מרלין מונרו)- גם עוגות שוקולד, לפחות מהסוג הזה- שבו ובגדול. ולא פחות מרגשת מהעוגה הנימוחה הייתה גלידת המסקרפונה (תוצרת בית!) שהוגשה לצד העוגה, ששוב הוכיחה ובגדול- שרק אצלנו בארץ הקטנה והבעייתית הזאת- יודעים איך באמת להכין אוכל. 

אז בפעם הבאה שאתם טסים לאיטליה, תדאגו לפני כן לביקור בפרונטו, כך שיישאר לכם טעם של עוד  לאורך כל הטיול.

*הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי