מעין הנעורים של באגסי

כשאני רוצה להרגיש צעיר, אני חוזר לפלורנטין. רק שלוש שנים עברו מאז שנטשתי את השכונה המיתולגית הזו, שלוש שנים שנראות כמו נצח. אז נכון שמאז עברו כמה דירות, אפילו גבעתיים זכתה ממני לביקור חטוף, אבל יש מקום אחד בנוסף לנווה שאנן בחיפה, שבו כשאני הולך – אני תמיד מרגיש בבית. ואני לא היחיד, מסתבר; גם הD.J- שהחליף את  ימי הפטיפונים שלו באישה יפה, ילד מתוק ועבודה חשובה עדיין מתגעגע. אז כשאנחנו רוצים להרגיש צעירים, אנחנו חוזרים לפלורנטין, וכשאנחנו חוזרים לפלורנטין, אנחנו חוזרים לבאגסי.

אם הייתם בפלורנטין, הייתם גם בבאגסי. ככה זה עובד. פלורנטין יכולה להמשיך ללדת מדי שנה עוד ועוד פאבים מעושנים, קטנטנים, ענקיים, מחתרתיים, עם קונספט, בלי קונפט, מוארים או חשוכים – ותמיד מקום אחד ישקיף עליהם מלמעלה ויחייך לעצמו. כי באגסי ראה כבר את כולם ובאגסי יודע שבסופו של דבר – כולנו חוזרים בסוף.  אולי זה האוכל או האלכוהול, אולי המיקום או האווירה המדויקת שמזקקת בתוכה את כל ההווי שנקרא "פלורנטין" – אני לא יודע.  אני רק יודע שאם קובעים בפלורנטין, קובעים בבאגסי.

אחד הדברים שהזמן מלמד אותך הוא שאתה לא צעיר כמו פעם ואם אתה רוצה לשתות, תתחיל לשתות מוקדם. כי כשהספרה 3 היא הראשונה שמעטרת את עוגת היומולדת שלך – הסיכוי (בואו נודה באמת..) שתחזור הביתה מהעבודה ורק באזור חצות תתחיל את הערב -הוא די קטן.
מזל שה D.J-הגיע מוקדם, וכבר בשמונה בערב מצאנו מקום על הבר של באגסי ואת תפריט הhappy hour החדש שהפך את החזרה לבאגסי אפילו לטובה עוד יותר. אין לי מקום וזמן לספר על כל תפריט האלכוהול המוזל של הבאגסי, אבל אני יכול להגיד דבר אחד: אם תגיעו במהלך ימי השבוע בין השעות ארבע וחצי לשמונה וחצי (כמונו) – ככל הנראה שתמצאו את עצמכם שותים לא מעט, בעבור מעט מאוד. אני לדוגמה, פצחתי עם כוס גוורטרמינר בינימינה (34 ש"ח) ו הD.J- בחר בשליש גולדסטאר ראשון (20 ש"ח).

 אף אחד מאיתנו לא הספיק לאכול לפני הבאגסי, ואם יש לי זיכרון אחד חד וצלול, זה שמעולם לא "נפלתי" עם האוכל בבאגסי. מבט על התפריט העמוס בשורות, לא הזכיר לי מה הייתה המנה האחרונה שהזמנתי כאן, אז החלטנו לאלתר: הזמנו כמה ראשונות קטנות ועיקרית אחת לחלוק, בעיקר דברים שכיף לנשנש ליד הבירה והיין, שיפתחו את התיאבון לקראת המנה העיקרית. על פניו, זו הייתה החלטה נבונה, רק שבבאגסי כנראה יש סטנדרט אחר בנוגע לגודל המנות; חמשת כדורי הכרישה ברוטב צזיקי (32 ₪) עוד נחשבו כמנה נורמלית בגודלה – חמישה כדורים לוהטים ופריכים שאוספים איתם בכל ביס רוטב צזיקי ופטה חמצמץ שגם מצנן מעט את פנים הכדור וגם מעניק לו  ניגוד מצוין לכרישה המתוקה משהו. גם קערה קטנה, גדושה בירקות חורף כבושים במקום (15 ₪) כמו שומר, פלפל, ברוקולי ועוד, עדיין לא בישרה על הבאות – אך כשהגיעו אצבעות הבטטה הפריכות (34 ₪) עם מטבל הרוקפור – הבנו שאנחנו בבעיה. הבטטות היו פריכות ומתוקות, ומטבל הרוקפור נגמר והוחלף מעל שולחננו שלוש פעמים אבל כמו יד מפלצתית – האצבעות האלו פשוט סירבו להיגמר! אחרי שקיבלנו ארבע (!) נקניקיות מרגז חריפות על הר עגבניות שרי וטחינה (36 ₪), כבר לא היינו מופתעים לגלות שמנת פרחי כרובית מטוגנים עם איולי (32 ₪) הכילה ככל הנראה שדה של כרוביות. אתם יכולים לחשוב שאני מגזים, אבל אם הייתם עוברים בפלורנטין בערב יום שני האחרון – הייתם רואים שולחן ועליו ארבע צלחות, שתי כוסות משקה, ומאחוריהם – רמז לשני גברים. יש מקומות שמפצים על איכות בכמות, הבאגסי לא מפצה על כלום.

לאנשים רעבים כמונו, הכמות היא רק בונוס נלווה לאוכל ברים כמו שאוכל ברים צריך להיות. פרחי הכרובית לדוגמה, זכו להיכנס לפנתיאון המנות האהובות לא בכדי: כבר כתבתי בעבר שכרובית קל מאוד להרוס, אבל במטבח הזה יודעים טוב מאוד כמה קשה היא צריכה להיות, כמה פריכה, כמה פירורי לחם בדיוק אמורים  לעטוף את הפרח על מנת לשמור על האיזון בין הטעם המקורי לטעם המטוגן. תוסיפו לזה קערית איולי, ואני לא רואה סיבה להזמין אי פעם אוכל אחר לצד הבירה.
אגב בירה, שמענו בחצי אוזן שיחה בין הברמן לאחד המלצרים אודות בירת פירות בלגית חדשה בשם ליפמן פרוטס שאמורה להגיע ממש בקרוב לבר. כאילו שהיינו זקוקים לאירוע בשביל לחזור...

שתי סיגריות בחוץ, ו"השעה השמחה" ממשיכה עם כוס יין נוספת בשבילי (8 ₪) ושליש גולדסטאר נוסף (חינם, בהזמנת שליש ראשון) ל D.J-. "איזה מזל שסיימנו עם האוכל" אמרתי לשותפי לשולחן, ושנינו נאנחנו בהקלה וניסינו להסביר איש איש לקיבתו שהסערה חלפה, אין מה לפחד יותר. אלא שאז יצאה מהדלת אלינו המלצרית החמודה ועטורת הראסטות, חמושה בחיוך ובמנה העיקרית ץappy hour/ וכבר בשמונה בערב מצאנו מקום על הבר של באגסי ואת תפריט החיל את הערב - הוא ם. בעולם מהפסקה הקודמת.  ה D.J- שלח אלי מבט מבוהל, ואני השבתי במבט חסר אונים שכמו אומר: "לך יש ילד ואישה בבית ! תציל את עצמך!", כמובן שעד שהמלצרית הגיעה ממש לשולחן, הצלחנו להתעשת ולשחק אותה שני יוצאי סיירת שלא מפחדים מכלום, בטח לא מהמבורגר 220 גר' עם תוספת גבינה, צ'יפס וסלט.

אומרים שיש מגירות מיוחדות בבטן לדברים מיוחדים. אז מסתבר שלשנינו יש מגירה גדולה מאוד והיא אך ורק להמבורגרים. אחרת אין לי הסבר איך תוך פחות משבע דקות מהצלחת העמוסה נשארו כמה עלעלי חסה מיותמים וחתיכת בצל סגול. הסבר נוסף הוא שבשקט בשקט, בלי יחסי ציבור או פרסום חוצות, מסתתר לו אחד ההמבורגרים האיכותיים ביותר בעיר – בפלורנטין.  ההמבורגר שלנו (56 ₪) נקצץ במקום והיה עבה וגס אך עסיסי מבפנים. גם הגבינה (8 ₪) הורגשה בין טעמי הבקר לרעננות הירקות, אך את ההצגה גנב דווקא הצ'יפס שהיה שילוב גאוני בין תפוצ'יפס (בצורה העגולה ובפריכות) לבין פלחי צ'יפס עבים (בבשרניות ובטעמי תפוח האדמה). אני לא מאמין שלא ידעתי את כל זה קודם.

רגע לפני שעזבנו את הבאגסי ואת המסע למעין הנעורים, קיבלנו 'קינוח' על חשבון הבית – שני צ'ייסרים של מרגריטה פסיפלורה קפואה. בדרכנו לאוטו קינאתי קצת בפלורנטינים הצעירים, שיש להם הכל: גם התחלה חדשה בעיר הטובה בעולם, גם שכונה שהיא קיבוץ שקפא בזמן וגם מקום יחיד במינו כמו הבאגסי. כל שכונה צריכה את הבאגסי שלה.

*הכותב היה אורח המקום.
  

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי