צדים תענוגות באל ציאד

לא קל לחזור מטיול בארגנטינה. מאז חזרתי אל שגרת חיי,  אל מול החוויות והריגושים שבטיול, תעצומות הטבע, המרחבים האינסופיים, שפע המים, צינת הקרחונים, התרבות הצבעונית והאוכל המרגש פתאום הכול נדמה בעיני חיוור, תפל, קטן, כמעט עלוב. בתום כמה ימי געגועים אפרוריים וחנוקים נעניתי להמלצות לעלות צפונה ולהתנחם במרחבי הגליל המוריק. התחלתי את הסיור אצל ההורים במושב. מרבדי רקפות פורחות קיבלו את פני, האני הכלבה הנאמנה לקקה את פני בשמחה מתרפסת וניחוח גשם החל להמיס את הצער על עצם היותי במזרח התיכון. לאחר שהצגתי בגאווה תמונות וסיפרתי מהרפתקאותיי, נסעתי עם אבא ליער אלוני אבא לצעדה במסלול המעגלי החביב המרגש ביפעת פרחיו. היופי הרענן והירוק המתחדש צבטו את ליבי העורג אל המרחבים ופתחו לי את התיאבון. 

סעדנו את ארוחת הצהריים במסעדת אל-ציאד הממוקמת בכביש המוליך מציפורי אל נצרת. אל ציאד, הדייג בתרגום לעברית, היא מסעדת דגים גלילית: התפריט מתבסס על דגים ופירות ים מתחלפים, לפי מה שעלה ברשת באותו היום, וגם מוצעות מנות בשר וכבש קלאסיות. כיאה לגליל, ערב רב של סלטים אותנטיים בהכנה מסורתית מוגשים לפתיחה. בתקופה זו, כאשר צמחי הבר האכילים כדוגמת גרגר הנחלים, חובזה, חרדל ותרד הבר גודשים את הגיאיות ואת ערוצי הנחלים הביקור הופך להיות מרתק במיוחד, שכן חלק גדול מהיצע הסלטים הנהדר משתמש בעשבי הבר.  

התיישבנו לצד חלון המשקיף אל נחל ציפורי. מעל ראשינו נמתחה רשת דייג בה נשזרו דגיגונים לקישוט. על שולחננו הונחו תפריטים. לאחר שהצצנו, התייצב לצידנו המלצר ובפיו המלצה חמה על דג הלוקוס שנדוג בבוקרו של היום, עדיף בטיגון (תשלום לפי משקל 250 ₪ לק"ג, כלומר כ-120 ₪ לדג ממוצע), ועל שרימפס טריים שנמשו מן הים מול אכזיב, אותם המליץ להזמין צלויים בגריל משוחים בחמאה, שום ולימון (110 ₪). כדי לתת תוקף נוסף להצעה המפתה הוצגו בפנינו הדג והשרצים הטריים, כדי שנתרשם מאיכותם וטריותם. כמובן שקיבלנו את הצעתו כפי שהיא. ובכלל, החלטנו לזנוח את התפריט ולהפקיד עצמנו בידיו האמונות של המלצר. 

מיד משיצאה הזמנתנו נתמלא שולחננו בכ-20 צלוחיות סלטים מבהיקים בשמן זית. ראשית, בצעתי פיתה טרייה וטבלתי אותה בחומוס, אשר מהווה אבן בוחן חשובה למסעדה מזרחית- שהרי כבר בימי מוחמד נטבע המשפט חומוס טוב- הכול טוב. והחומוס היה מצוין: סמיך, חלק ושמנוני ובעל טעם נקי של גרגירים מתוקים וטחינה משובחת, הבטחה לבאות. משם גלשתי אל סלטי העלים המרתקים, קצוצים דק בתיבול חמצמץ של לימון ושמן זית סורי, המשכתי עם מגוון סלטי החצילים- פעם חציל שלם בגריל ובתוכו סלט פלפלים חמצמץ, פעם בטחינה ופעם עם עגבניות תמר צרובות. לא פסחתי על הסלט הטורקי, סלט האבוקדו הנפלא ועל סלט דיונונים בסגנון יווני. אפרופו יוון – משם גם הגיעה המוזיקה שהתנגנה ברקע. אני חושב שמזה כמה ימים טובים, לראשונה, חשתי שייך. הטעמים הים תיכוניים האהובים של ירקות טריים, שמן זית ולימון אותתי לי דרך בלוטות הטעם כי הגעת הביתה, ופתאום העצב והגעגועים ליבשת הדרומית התחלפו בתחושת ביתית. כל הסלטים הללו מוגשים ביד רחבה, עם מילוי חוזר כפי שתחפצו ב-30 ₪ לסועד או ב-60 ₪ למי שאינו מזמין מנה עיקרית.  

לאחר ההתנפלות הפרועה על הסלטים אותם מכין השף ובעל הבית חאלד בעצמו, ולאחר שהשכחנו במשהו את הרעב החייתי הוגשו השרימפס ודג הלוקוס. אבא משך לכיוונו את הצלחת עם הדג והחל מכרסם בהנאה במצמוצי שפתיים את העור והסנפירים שהפכו פריכים להפליא לאחר הטיגון. עד מהרה לא נותרו אלא עצמות מצוצות וחיוך רחב על פניו. אני, שמח בחלקי, עטתי על השרצים הצלויים והמקולפים למחצה, שסודרו בשורה כמו חיילים. בהינתן הפקודה,  אחד אחד הם הסתערו אל בין שיני הטוחנות שהקיזו את עסיסם ואת טעמי החמאה, הגחלים והשום שעטפו אותם מכל עבר. עם המנות הוגש צ'יפס ביתי אותו הרטבנו ברוח המקום בסלט הטורקי, בצוותא עם הארוחה, לגמנו בירה באדוויזר קלילה, מוגזת היטב ומרעננת (22 ₪ לבקבוק). 

לקינוח הזמין עבורנו המלצר כנאפה בגריל (30 ₪ למנה זוגית). הכנאפה האמיתית, ללא צבעים כתומים מפחידים, הייתה עשויה משכבת גבינת צאן עבה וקפיצית, שערות קדאיף צפופות וביניהן פיסטוקים ירקרקים חצויים, ומעל כמובן סירופ מתקתק עם ניחוח ורדים מרומז. בישול הכנאפה נעשה במחבת דו צדדית על הגריל, כך שהחום נכנס משני הצדדים והעניק לקדאיף ולגבינה חריכה מעודנת והפך את הקינוח לחמים ונמס בפה. קפה ערבי חזק בקלייה אגרסיבית עם המון הל איזן את המתיקות של הקינוח. וכך, לאחר יום כיף באוויר הפתוח, ביקור משפחתי נעים וסעודת שייחים שהתאפיינה בטעמים מקומיים מן ההר, מן הגיא ומן הים, התחלפה לה תחושת המועקה בתחושה נעימה ומפויסת. כמה נעים וטעים לחזור הביתה. 

*הכותב היה אורח המקום

רוצים גם אתם לאכול באל ציאד? לחצו כאן וקבלו שובר אטרקטיבי במתנה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי