הסיפור על הנסיכה ובליני

"רומא, ברלין או פריז?" שאלה אותי הנסיכה. זה כבר שנה להיכרותנו וכראוי למעמד הוחלט על חופש מלכותי בגולה. מבין האופציות אותן פתחה בפניי הנסיכה החלטתי מיד על ברלין -היא פשוט זולה יותר אך כמובן שאין באפשרותי להציג את זה כך. להיפטר מפריז היה קל – לשנינו כבר חותמת צרפתית בדרכון, אמנם לא מנסיעה משותפת, אך עדיין. רומא כבר הייתה משימה קשה יותר, בייחוד על רקע הערצתה של הנסיכה למטבח האיטלקי. היות וחופשה עם נסיכה הוא עסק יקר (לי) החלטתי לא לוותר ורקמתי במוחי תכנית פשוטה, מבריקה ומאוד טעימה! לנסיכה הודעתי שהכנתי לה הפתעה ועליה לבטל תכניות, והודעתי לבליני לשריין לנו מקום לשניים. 

וכך בערב חמישי, כנראה הערב הקר והסוער ביותר החורף, צעדנו לנו בסמטאותיה הריקות של נווה צדק היפה עד שהגענו למרכז סוזן דלאל, הוא גם ביתה של בליני האיטלקייה.
מארחת חייכנית הכניסה אותנו מהר מהר ללובי המחומם, שם הסתכלו בנו זוגות מחוממים ומאושרים. "אנחנו בדרך אליכם" חשבתי בראשי הקפוא. למזלנו, המארחת האדיבה הרגישה את מצוקתנו והושיבה אותנו ממש אל מול האח הבוערת שהכניסה אותנו במהירות לטמפרטורה הרצויה ובעיקר לאווירה הנכונה. בכלל, האווירה בבליני (אחת הסיבות שבחרתי בה לתכניתי הזדונית) היא משהו ששווה להקדיש לו כתבה שלמה. השולחנות מלאים במשפחות, תיירים, זוגות צעירים ומאוהבים הסועדים מנות מגרות על מפות משובצות, בעוד כל הזמן נישא באוויר ריח הפרמז'ן. 

העיצוב זרק אותנו לאיטליה ואם לא לרומא, אז לטוסקנה, בעיקר כאשר המלצרית שלנו שלפה צלחת רחבה ובטקס רב רושם טפטה במיומנות למרכזה שמן זית ריחני ומיד לאחר מכן – חומץ בלסמי למרכזו. במקביל הוגשו אל השולחן פיסות ג'בטה חמה עם עשבי תיבול – לטבילה כמובן. תוך כדי לעיסת הלחם החם הצלחנו להתבלבל מעט מן התפריט: פשוט באנו רעבים כל כך שכל מנה כאילו קרצה לנו ואמרה " קחו אותי". וויתרנו על עמוד האנטי-פסטי העשיר והתמקדנו בשתי ראשונות: האחת – ספיישל היום – פטריות פורטבלו ברוטב יין אדום מתקתק לצד מאפה פרשוטו וריקוטה (44 ₪) והשני – סלט איטלקי המורכב מעלי חסה אמריקאית, שרי , פלפלי שיפקה (מעולים!) גרעיני חמניה וקרוטונים וגבינת גורגונזולה כחולה (48 ₪).

לאחר שהרגענו מעט את הרעב, והמתנו לראשונות הקדשנו זמן לחגוג  את הסופ"ש האיטלקי בשתי כוסות מיין הבית – פרימיטיבו זינפנדל 2008 (28 ₪) . מדובר ביין פשוט ומקצועי, מה שקרוי בעגה "יין שולחן" וככזה – גם תמחורו המצחיק.  אך רגע ההתאהבות שלנו בבליני היה כאשר כמיטב המסורת הטוסקנית – היין גם הוגש בכוסות משקה רגילות והזכיר לנו שלפני כל הפלצנות (הצרפתית למשל) יין הוא קודם כל משקה כיפי שמטרתו לשמח לבב אנוש. פשוט ונהדר.

מזל שהספקתי לעצור בחתיכת הג'בטה השנייה (שלישית...) משום שהצלחות שנחתו לשולחננו נראו מעט כמו שולחן ארוחת שישי בבית הוריי שבחיפה – גדול ומפואר. החסה הייתה כל כך פריכה שיכולתי עדיין לדמיין את החקלאי מנקה את אחרון הרגבים ממנה, הפלפל הנ"ל היה חריף בדיוק במידה ונתן עוקצנות נהדרת שהשתלבה בצורה מופלאה עם הגבינה הכחולה. הנסיכה בינתיים טיפלה בצלחת הפטריות האדומה ובעיקר במאפה הפרשוטו והריקוטה החם שנח לו שם בצורתו השבלולית. טעימה קטנה הבהירה לי שוב שאני אינני איש של מתוק ומהפטריות יכולתי לאכול רק שתיים, דבר שהסתדר בצורה מושלמת עם תאוותה של הנסיכה למתוק.

בתום המחצית הראשונה, אז כבר היינו די מלאים, גררתי את הנסיכה איתי לכפור לנסות ולעשן סיגריה  אך גם אני וההרגל המגונה שלי נשברנו מהר יחסית. חזרנו אל פיסת  איטליה הקטנה שלנו שמול האח, לפני שהקור יבריח את התאבון ומיד איתנו הגיעו גם המנות העיקריות. לאחר שנחשפתי למנות הראשונות, קשה לומר שהייתי מופתע לראות את גודל העיקריות אך בהחלט התרשמתי;  קערת ה-"לינגוויני די מארה", לינגוויני מהים, נראתה כמו מסיבת הפתעה בצלחת, ומעל הר הלינגוויני בשמנת לימון, סודרו להם מספר רב של שרימפס, קלמארי, ראשי קלמארי, מולים טריים וחצי סרטן צבעוני. (84 ₪).

מולי דווקא נח לו אנטריקוט במשקל 350 גר' בתיבול עדין של שמן זית ושום ולצידו פלחי תפוחי אדמה חמים (109 ₪). אני ביקשתי את הבשר שלי מדיום-רייר ועם החתך הראשון ראיתי שצדקתי. המראה של העטיפה הצלויה והבשר האדום היו כל כך מרגשים שהייתי חייב לשלוף את הטלפון הנייד ולתעד אותנו (אותי ואת הסטייק) ברגע המאושר שלנו. כל כך קשה היה לי לוותר על חצי הסטייק שלי לטובת הנסיכה, אבל כשקיבלתי את חצי הפסטה – שכחתי מהקושי. מעבר לבעיותיי עם מתוק, קשה לי להתמודד עם קערת פסטה בשמנת. זה כבד עליי, שאני אעדיף לדוגמה קילו בקר על 250 גר' פסטה בשמנת. למזלי, בליני כנראה מבינים את העניין והלימון שברוטב השמנת ולימון פשוט מצליחים "להקליל" את היצירה ולתת ביטוי אמיתי גם לטעמי פירות הים, שהם כמובן הכוכבים העיקריים במנה. 

כמו בכל ארוחה עם הנסיכה (שכאמור ככל הנראה שוקלת כחצי ממשקלי) התמונה בסוף היא זהה: שנינו שרועים מותשים בכיסאותינו, ממלמלים שלא נוכל עוד להכניס דבר לפה לפחות יומיים – ואז היא מזמינה קינוח. הפעם, אולי בגלל הקור הגדילה הנסיכה לעשות והזמינה שניים! הראשון – באצ'י (38 ₪) שהגיע בצלחת מוארכת והכיל שכבות של קרם נוגט עשיר, אגוזי לוז ותחתית קראנץ' שוקולד. השני – ספל טירמיסו קלאסי (34 ₪) שהכיל כמיטב המסורת קציפת מסקרפונה, אמרטו וברנדי וענן קקאו בראשו. "טירמיסו", פירושו "הרם אותי למעלה" וזה באמת כל מה שייחלתי לו בזמן שהנסיכה מתענגת על זוג הקינוחים ואני רק חושש מהמסע המופלא הביתה. למזלי, המלצרית ששוב חשה במצוקתי שיגרה לעברנו זוג דז'יסטיפים בצורת סמבוקה בוערת על חשבון הדון. המשקה הוגש עם מספר פולי קפה וסיפור מקסים – אותו אני שומר לצוות שישמח לספר לכם בביקורכם הבא במקום.

בדרכנו הביתה השלמתי את תכניתי המושלמת ופניתי אל הנסיכה: "נו, אז פריז לא, באיטליה כבר ביקרנו.. כנראה שנשאר רק ברלין, לא?" למחרת בבוקר רכשנו זוג כרטיסים לרומא. תודה באמת בליני.

*הכותב היה אורח המקום.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי