מזל טוב פינגווין

בשלוש השנים האחרונות אני כותב על מסעדות שביקרתי בהן. בדרך כלל הכתיבה קולחת, המילים מגיעות מהקיבה לראש ויוצאות מהאצבעות למקלדת ובסופו של דבר לעיניים הסקרניות של קהל הקוראים. בבואי לכתוב על מסעדת הפינגווין בנהריה, הופתעתי. האצבעות רעדו, המילים לא באו בקלות. במסעדה נהניתי מאוד. אבא ואני חלקנו שם את אחת הארוחות השוות, אבל הכבוד, הכבוד הקשה עליי. לא כל יום אני כותב על מסעדה שיכולה בקלות להיות סבתא שלי. 

השנה הפינגווין חוגגת שבעים להיווסדה. ב1940 פתחה המסעדה את שעריה ולאורך כל שנותיה, כולל שיפוצים אינספור, הרחבות ותוספות לא סגרה אותם ולו ליום אחד. אמיר אופנהיימר, בחור גבוה עם חיוך צנוע מנהל היום את המקום ביד רמה ובטוחה ולא בכדי – אמיר הוא הנין של ארנסט אופנהיימר, מייסד המסעדה. אבל אין מה לעשות, רועדת לא רועדת, היד צריכה לכתוב ולא חסר על מה. 

זה היה יום שני בערב, אמצע מרץ כשאבא ואני חצינו את רחוב הגעתון הסואן. נהנינו להעיף מבט בזרימה היציבה של הנחל והרגשנו קצת אירופה. נכנסנו למסעדה שבחזיתה שני פסלי פינגווינים עצומים ועלינו לקומה השנייה עם התקרה האקוסטית ורצפת הפרקט המבריקה. עיון ראשוני בתפריט מבהיר שיש לך עסק עם כמות בלתי נתפסת של מנות. סלטים לצד טוסטים שחיים בהרמוניה עם סלטים, פיצות, פסטות, מנות קלאסיות מהמטבח המזרח אירופאי וסקציית קינוחים שמתחילה בשטרודל קלאסי ונגמרת ברשימת עוגות שלא נגמרת. למזלנו גם אבא וגם אני היינו בתענית של צום קפדני מהבוקר, אחרי הכל – לא כל יום אנחנו יושבים במוסד קולינרי מכובד שכזה. 

התחלנו בשלוש מנות מסקציית הנשנושים ומיוחדים – גלילת סינטה (31 ₪), כבד עוף על טוסט (32 ₪) ובלינצ'ס פטריות (35 ₪). אין לי מושג מה הקשר בין הבלינצ'ס לנשנוש, המנה העצומה הזאת הגיעה במחבת לוהטת ובתוך הבלינצ'ס הקלאסי התחבאו המון פטריות שמפיניון צלויות ברוטב שמנת. כל היופי הזה הוקרם בכמות גבינה שלא הייתה מביישת פיצה משפחתית. נשנוש או לא – מנה מצוינת. כשהגיעו הכבדים, הופתעתי מאוד – הייתי בטוח שמדובר בעוד מנה רגילה של פטה כבד עוף לצד צנימים, אבל בפינגווין לא מתעסקים בקטנות – מנת הכבד התגלתה כמנה מרשימה של כבדים שבושלו בדיוק כמו שצריך עם המון בצל ופטריות. ורודים מבפנים, שחומים מבחוץ, עסיסיות מתפרצת שהועמסה על הטוסטים והספיגה אותם בכל טוב התרנגולת. המנה היחידה שהתאימה לתואר של נישנוש הייתה גלילת הסינטה שהתגלתה כשני רולים הדוקים שצופו בפירורי לחם וטוגנו בשמן עמוק כשכל זה נח על שלולית של ספק רוטב ספק קרם טריאקי משובח ופטריות. כל ביס היה יותר קריספי מקודמו והיא הוכתרה כנישנוש האולטימטיבי. את כל הטעים טעים הזה אבא הוריד עם חצי קרלסברג מהחבית (21/24 ₪) ואני עם בקבוק סטלה (21 ₪). אחרי שנרגענו קצת מהרעב המציק קלטנו שאנחנו יושבים על הכסאות הכי נוחים שיצא לנו לשבת עליהם במסעדה. מין הכלאה בין כיסא לכורסת עור. 

מהקומה השנייה הבטנו לרחוב הסואן שאופיו מנוגד לחלוטין לפנים הרגוע והשקט של הקומה השנייה בפינגווין. אחרי הראשונות אבא הזמין מסקציית המרקים מרק גולש (31 ₪) שהגיע עם מאפים שמנמנים וארוכים, כדורונים מושלמים של חמאה ומטבל צ'ימיצ'ורי. אני הלכתי על קורדון בלו (49 ₪) בתוספת פירה שהתגלה כשניצל יותר ממרשים שבקרביו הוטמנה גבינה שהותכה ועירסלה חזה אווז ורדרד. ליד השניצל פוזרו קוביות פלפלים בשלושה צבעים, גבעולי עירית ופטרוזיליה קצוצה. אכלנו בשקט, כל ביס קיבל את הכבוד הראוי לו. דמיינו את חיילי הצבא הבריטי אוכלים את אותן המנות בדיוק, 65 שנה לפנינו, דמיינו את רבין, משה דיין וכל אישיות חשובה שאכלה פה בשבעים השנים האחרונות לוגמת מהמרק המשובח הזה, בוצעת את הקורדון בלו, מעמיסה מעט פירה והופ – בלוטות הטעם מודות בפה מלא. הצרה היחידה במנות כאן היא שמפאת גודלן הן לא באמת מאפשרות לך להתפרע ולהזמין מכל סקציות התפריט. לא. כדי לדגום את כל המחלקות יש להגיע למקום לפחות חמש פעמים. מה גם שהמאפים שהגיעו לצד המרק הם לא משהו שאפשר להפסיק לאכול כך שמרגע לרגע המקום בקיבה היה כלא היה.  

נתתי לאבא לסיים לי את השניצל והזמנתי קוקטייל פינגווין (34 ₪). הקוקטייל הכיל שנפס אפרסק, לימון וגרנדין וסיפק לי את הרעננות שהיתי זקוק לה כל כך כדי להמשיך לעוד מנה אחת בכל זאת – המבורגר של פינגווין (51 ₪) עם ביצת עין (5 ₪) בתוספת צ'יפס. לא צריך יותר מביס אחד כדי להבין שמולך יצירה קטנה. ההמבורגר היה עשוי מ-250 גרם של בשר אנטרקוט משובח שהיה נתון בלחמנייה עבודת יד עם המון חסה טרייה, עגבניות פרוסות דק, מלפפון חמוץ וטבעות בצל סגול. הצ'יפס הבלגי השלים את המנה שאבא ואני חלקנו בהנאה גדולה. אין כמו המבורגר אנטריקוט מדיום ליחסים מושלמים בין אבא ובן במשפחת פשטצקי. אבל אז זה קרה. הבטן תלתה את השלט נא לא להפריע ואנחנו לקחנו פסק זמן. הבטתי סביב. החזות העכשווית של המקום מודרנית ואלגנטית להפליא ורק התמונות ההיסטוריות שעל הקירות מזכירות לסועדים שהכל התחיל מצריף קטן וחלום גדול של איש אחד שבכלל חלם להיות חקלאי. העפתי מבט לקומת הכניסה ועיני נחתה על ויטרינת העוגות ואז הבנתי שהגיע הזמן להזמין קינוחים. דבר ראשון הזמנו שני קפה אילן (10 ₪), הקפה המפורסם של אילן, הדור השלישי של בעלי הפינגווין. לצד הקפה הזמנו את השטרודל המפורסם  (29 ₪) שאם לא הזמנתם אותו, לא ישבתם בפינגווין וגם פרוסת עוגה שעונה לשם נשיקת שוקולד (28 ₪). הקפה הגיע בכוסות זכוכית נטולות ידיות והכיל שלוש שכבות מדויקות – אספרסו, חלב חם וקצף יציב. השטרודל הבהיר לנו חד משמעית שנסיון של 70 שנים לא הולך ברגל ונשיקת השוקולד הייתה עוגה של חמש שכבות שוקולד מריר איכותי מהבצק דרך הקרם, המוס ועד לציפוי ונתנה לנו בדיוק את בעיטת הסוכר שהיינו כל כך זקוקים לה כדי להקים את עצמנו מהעור הנוח לרחוב הפתוח. 

ועכשיו כל שנותר לי זה לאחל לעצמי לזכות לעוד המון ארוחות כאלה, לאבא שלי שבגיל שבעים יראה טוב ושיהיה פעיל לפחות כמו הפינגווין ולמסעדה שתזכה לעוד לפחות שבעים שנים של עסקים משגשגים ולקוחות מדושנים. לפחות כמונו. מזל טוב פינגווין יקרה.

*הכותב היה אורח המקום. 

רוצים גם אתם לאכול בפינגווין? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד. 

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן  

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי