הסיפור של תמול שלשום

שנינו לא באמת ירושלמים אמיתיים. במשך שנים התחזינו לכאלה - מגיעים בבקרים לעיר, מריחים את הריח המשכר שלה, מספרים לזרים על מעלותיה ומסתריה, אולם בסופו של דבר משאירים את זיכרונותיה ואת הקסטל בגבנו בכל ערב. בשנה האחרונה הכל השתנה, מאורחי יום הפכנו לשוכני לילה בעיר ששוב לא נוכל לדמיין כיצד נמצא יום אחד כוח לעזוב אותה.  למרות שכבר הספקנו לנכס לעצמנו את כל מוסדותיה הקולינאריים של העיר, מאחד עד כה נפקדנו. עבורנו, 'תמול-שלשום', שילוב מתבקש אך חריג של מסעדה-חנות ספרים ומקום של הגות רוח, היה תמיד יעד נשגב ולא מוכר. אולם באחרונה הכריע הרצון לכבוש סופית את סמטאותיה של נחלת-שבעה ולחוות על בשרנו את המקום בו לא רק נמכרים ספרים, אלא גם נכתבים.  

הגענו באמצע שבוע, פנינו לתוך החצר הפנימית במרכזה ניצבת באר המים העתיקה של השכונה, וטיפסנו אל בית אבן ירושלמי טיפוסי. בכניסה תעינו לתוך חלל אחד מתוך שני החללים המרכיבים את 'תמול-שלשום', ונקלענו לעיצומו של דיון אקדמי-אקטיביסטי. למרות שקסם לנו הרעיון להמשיך ולהרחיב את ידיעתנו אודות כוחו של שינוי חברתי המובל על-ידי פרטים, וחרף ההבטחה שתוך זמן לא רב יתחלף הדיון בערב ג'אז – אנחנו באנו כדי להיות ביחד. לכך בדיוק נועד החלל השני, המעוטר שולחנות קטנים וספות מזמינות לצד מדפי ספרים נחבאים בתוך קשתות אבן שהן קירות המסעדה. נוכחנו מיידית כי זהו מסוג המקומות אליהם לא באים רק כדי לאכול – אלא כדי ליהנות מהאווירה ולחוש את הייחודיות שב'תמול שלשום'. אולם, הגם שיכלנו לדמיין את יהודה עמיחי יושב לצדנו והתרשמנו ממגוון האירועים המתוכנן לבאות, בסופו של דבר באנו לאכול.  

מוסד שכזה אינו יכול להרשות לעצמו שלא להיות מיוחד, ולכן החיבור של מרכיביו השונים ניכר בכל שלב – התפריטים נחבאים בכריכות של ספרים. אנו קיבלנו חסמב"ה (מקורי) שבגבו תואר כיצד נערי החבורה מכריעים את הסוכן החשאי 008, וספר שירים. על שולחן העץ הונחו מפות נייר, אך גם הן מפתיעות בשפע של מידע וציטוטים. אפילו הצלחות שקיבלנו בהמשך הסתירו ציטוטים שהמחישו את כוחן של המילים לתאר את חדוות האכילה, וחייבו אותנו לא להותיר זכר למנה שקיבלנו כדי להיחשף לאחרונות שבאותיות.  

רצינו מרק, ואין זה משנה אם חם או קר בחוץ – הקירות, העץ, הספרים, כל אלה לא יהיו אותו דבר בלי טבילה של לחם לבן במרק לוהט. הבחירה הייתה קשה, ולכן הלכנו עם 'המרקים של דוד' (33 ₪) שלוש כוסות גדולות ובכל אחת מרק אחר: בטטה, חצילים-שעועית ובצל. הבטטה הייתה טובה, הבצל היה טוב יותר – בזכות עפצוץ של יין ועקצוץ פרמזן שבתוכו. החצילים הקלויים שהשתלבו עם שעועית לבנה ותיבול עדין, היו כבר מעולים. הלחם היה ביתי כנדרש, ושלושה ממרחים – טפנד, עגבניות מיובשת וארטישוק – גילו לנו במהרה את המיוחד שבהם, כל אחד בדרכו. לביבות המנגולד (39 ₪) הפתיעו אותנו. מדובר היה, למעשה, בקבב צמחוני – ירוק, עשיר גם בגבינה, ובעיקר טעים. התחברנו לרוטב יוגורט ונענע, והשתעשענו מהשילוב החצוף עם מייפל דווקא. אכלנו לאט, אין כאן כל צורך למהר. ביקשנו גם הפוגה, ושתינו יין הר חרמון לבן (25 ₪) וחצי גולדסטר (22 ₪).  

שלפתי באקראי ספר מימיני – תרגום לגרמנית של "מר מאני". למרות שהתחוור לי שכנראה את הספר הזה לא אקנה, התבהרה עוד התמונה בדבר הקסם של המקום, שגורם לאנשים לחזור אליו שוב ושוב, או לפחות להתעדכן מעט לעט בדף הפייסבוק שלו. המשכנו לאכול – רביולי תרד (52 ₪) - היה ירוק מבפנים וגם מבחוץ. המילוי היה מעולה ורוטב פלפלים, שמנת ויין לבן היה מיוחד וחורפי, פשוט וטוב, סיפורת קלה. הסלמון, גאוות המקום, היה כבר יצירת מופת. הוא כלל רוטב יין לבן מעט מתוק, דבלה עסיסית שבושלה בו והחשוב מכל, דג שמנמן מאיכות גבוהה. גם התוספות המשיכו את הקו המשובח – פטריית פורטבלו צלוייה וענקית ותרד טרי מוקפץ, כמו גם תפוחי אדמה פריכים.  

התחלנו להרגיש שהביקור מגיע לקיצו, והחלטנו למשוך עם שני קינוחים, אותם ידענו כי נתקשה לסיים וכך נמצא תירוץ להוסיף ולשבת. פאי 'נבו ועפרי' (29 ₪), על-שם תאומיו של אותו דוד מהמרקים, הגיע לוהט, כשקרם שוקולד-נוגט איכותי מתפרץ מתוכו ומבקש להצטנן בכפיות מדודות של גלידת וניל משובחת. גם קרם הברולה (29 ₪), עם טקס ניתוץ מעטה הזכוכית החומה שיוצר הקרמל, סיפק טעימות רבות של שמחה, וסיום ראוי לחוויה.  

בסוף, כמו שידענו שיקרה, כבשנו עוד מקום ששייך לירושלים, ועבורנו יהיה מעתה רק שלנו. הקסם מדבק, אבל הוא לא היה אותו דבר אילו המטבח היה מחפף. מהמפגש הראשון עם תמול שלשום ידענו כי עוד יווצרו לנו שם זיכרונות, שאולי יהיו מורכבים רק מכמה כוסות יין בערב ג'אז או עלעול בספרים משומשים, אבל סביר יותר להניח שיכללו גם אוכל טוב.  

*הכתב היה אורח המקום

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי