פסגות אל ערישה

בגיל שישים אבא שלי החליט לעשות שינוי של 180 מעלות בקריירה המקצועית שלו. ממהנדס של מערכות מיזוג אוויר שממלא את הבית בדפים עצומים עם ציורים מורכבים של מערכות מיזוג אוויר, הוא הפך למורה דרך שממלא את הבית בספרי היסטוריה. עכשיו, הרבה על טיולים אני לא יודע, אבל במסעדות אני מבין דבר או שניים וכשאבא איתגר אותי בוקר אחד למצוא מסעדה לעניין באזור כרמיאל הפעלתי את כוחותיי העל טבעיים ותקשרתי עם כוחות הקוסמוס הקולינארי והופ - השם אל ערישה עלה לנגד עיני.

כבר באותו ערב עשינו את הדרך מכפר ראמה לכיוון בית ג'אן ועצרנו באחד המקומות הכי יפים בהם יצא לנו לאכול. המסעדה עצמה מתפרשת על פני שלושה חללים - ביתן עם קירות זכוכית, שולחנות וכיסאות, מבנה אבן ענק שגגו עץ ומרפסת רחבת ידיים. בחרנו במבנה האבן שנראה לנו האטרקטיבי מכולם. בכניסה למבנה התבקשנו לחלוץ נעליים וכך עשינו. בתוך המבנה נתקלנו בתנור עצים שהציף את האוויר בניחוח מתקתק, בהמון שטיחים סטייל סיני, כריות, ספות ובזווית העין קלטתי גם ערימת שמיכות.

התיישבנו על שתי ספות נוחות ואבא התחיל מיד להסביר לי איזה מסלולים אפשר להתחיל מהנקודה הספציפית בה ישבנו. הטיול היחיד שהתחשק לי לעשות באותם רגעים היה טיול בנבכי התפריט ואותו התחלתי מיד: מסקציית 'קלות בלתי נסבלת' בתפריט הזמנתי לבנה, שמן זית וזעתר (15 ₪) ופלטה מזרחית (30 ₪) ומסקציית הסלטים הזמנתי לנו פתוש (18 ₪), טחינה (12 ₪), סלט טורקי (12 ₪) ובאבא גנוז' - חצילים בטחינה (14 ₪).

בזריזות התמלא השולחן בצלחות חרס יפהפיות. הפלטה המזרחית כיכבה שם עם תשעה חברים - שלוש קובות מצוינות, שלושה סיגרים ממולאים גבינה וזעתר ושלושה סמבוסק גבינה. מיותר לציין שהכל עבודת יד (לדעתי יד אמן). סלט הפתוש הכיל עגבניה, מלפפון, בצל, כמות מכובדת של קרוטונים והמון גבינה בולגרית מגוררת כשכל הפשטות המדויקת הזו עטופה בהרבה שמן זית, מיץ לימון טרי וסומק. כיף של סלט. הלבנה, אותה מכינים במקום הייתה כל מה שמצפים מלבנה ואף יותר ונוגבה עם פיתות מקמח מלא (!) בדומה לטחינה החמצמצה ולחצילים המצוינים. הסלט הטורקי לשמחתי היה חריף מדי ללשונו העדינה של אבא, אבל אני - שבאופן שיטתי שורף לעצמי את הלשון, שלקתי את הסלט הטורקי כאילו היה קפה טורקי של בוקר שבת בהנאה שלמה.

כשנרגענו קצת מהראשונות שהחליקו נפלא בעזרת בקבוק גולדסטאר (10 ₪ !) ובקבוק קרלסברג (12 ₪ !) הסתכלנו סביב וקלטנו שאנחנו יושבים באחד החללים הכי צבעוניים שניתן לדמיין. השטיחים מקיר אל קיר, הכריות הרבות, הציורים על השולחנות ואפילו הדקורציה של הרדיו משנות השלושים, הדרבוקות, הפינג'אנים הטורקיים הענקיים, כל פרט במקום שובה את העין ואת הלב. אבל מה עם הבטן, אתם שואלים? או, בדיוק על זה רציתי לספר לכם - אחרי הפתיחה המבטיחה המשכתי את המסע. מסקציית ה'אותנטי' בתפריט הזמנתי לנו מג'דרה (35 ₪) ופריקה - תבשיל מחיטה ירוקה (40 ₪) ומסקציית 'על האש' בחרתי בצלעות טלה (80 ₪).

בזמן שהמתנו להמשך הארוחה למדנו שאת המקום בנה במו ידיו סמיח, אדם עם כישרונות בלתי נדלים. לפני שנים מספר היה באזור מטע זיתים צנוע ואילו היום יש במקום לא רק מסעדה אלא גם שני חדרי אירוח מתוקים במחירים מצחיקים (300 ₪ לזוג לסופ"ש). הנה מקום שאפשר להגיד בסוף הארוחה את הבדיחה הישנה של: "יש לכם פה מיטות"? ולהיענות בחיוב.

ואז הן הגיעו. אני לא יודע אם זה הנוף המטורף של עמק כרמיאל, הניחוחות המשכרים של הקמין הגדול או העובדה שבינתיים כבר סיימתי את בקבוק הבירה השני, אבל מה שבטוח שהמשך הארוחה שלנו היה מוצלח אף יותר מתחילתה. הפריקה הייתה עשויה לעילא ולעילא, המג'דרה הייתה יותר אסלית מאסלית ואפילו צ'ופרנו במנה שהוכנה כספיישל של סוף שבוע - סלט חובזה (45 ₪). קשה לתאר את טעם החובזה (חלמית, בשבילכם), אולי כי לא כל יום יוצא לאכול סלט של עשבי בר, בטוח שלא בבית הקפה השכונתי שלכם. זה בהחלט מרענן, מכל בחינה.

ומה עם הצלעות? ובכן זה כבר סיפור אחר - קיבלנו צלחת חרס גדולה עליה נחה פיתה דרוזית דקה, טרייה ועצומה שעטפה כשמיכה טעימה צלעות שמנמנות מהבילות וצ'יפס עבודת יד (אני מת על צ'יפס עבודת יד, עולם הולך ונעלם).

למרות שכבר לא היה לנו מקום לזית (אגב שכחתי לכתוב שקיבלנו אחלה זיתים, קטנים ומרים, כמו החיים) מצאנו את עצמנו מתווכחים על חלוקת הצלעות. בסופו של דבר הן חולקו שווה בשווה כשאבא ויתר על השומן הקריספי כי אחרי הכל - הילד צריך לגדול (עוד קצת).

ואז, כשהגיע הזמן לפתוח כפתור במכנסיים החלטנו לעצור, להשאיר טעם של עוד. כמובן שלא ויתרנו על קפה ערבי איכותי על חשבון הבית ועל עוגת שוקולד וקצפת (30 ₪) אבל אתם לא באמת יכולים להאשים אותנו. זה לקח לנו משהו כמו חצי שעה של רביצה הגונה לצלילי אום כולתום הנצחית עד שנפרדנו בצער מהפינה הקסומה הזאת על ההר.

כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה אבא כבר גמר אומר לחזור לשם בקרוב מאוד עם קבוצת תיירים ברת מזל ואילו אני נרדמתי עוד לפני שהספקנו לרדת מההר. לסיכום: אוכל מצוין, נוף עוצר נשימה, הספות הכי נוחות שישבתי עליהן בחיים. אל ערישה, מבטיח לחזור בקרוב והפעם - לפחות ליומיים.

* הכותב היה אורח המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי