זוזוברה לראשונה

אני חייבת להודות שכאשר גיליתי כי אני מגיעה לסעוד בזוזוברה, הרגשתי כמו תרמילאית שזה עתה שבה מטיול בן עשר שנים במקום רחוק. כן, מטיילים רבים בעולם הקולינארי, שחלפו על פני במהלך השנים, הזכירו את שמה, עד שהיה צרוב במוחי, אך לא יכולתי לזמן לאותו מוח שהטמיע את השם, וקטלג אותו כמסעדה, כל תמונה או תיאור מוחשי. אפילו רכילות מהסוג ה 'מטונף' (בואו נודה באמת, זהו הסוג הכייפי ביותר), לא הייתה באמתחתי. אזכור ה- "זוזברה" תפס אתי לא מסוגלת לשלוף דבר מלבד "מסעדה" ו- "אסייתי" – מצב שרבים יאבחנו אותו כניוון מתקדם, אחרים יתארו אותו כ- "את קוראת לעצמך אכלנית מנוסה?" ורק אני אכריז עליו כזכות. כן! זכות גדולה לבקר לראשונה במוסד קולינארי שקיים כ- 11 שנה מבלי שאני אוחזת בארסנל של ציפיות, אכזבות ושלל דעות קדומות. הגעתי לשם נקייה, דף חלק, לבן ונקי, ללא כל תבניות אה-פריוריות שישפיעו על החוויה.   

אז למי שסובל כמוני מניוון מתקדם, אקדים ואכיר: זוזברה – נודלס בר אסייתי, השוכן בליבה של הרצליה פיתוח, היכן שמדי צהריים נוהרים נחלי הייטקיסטים  בעקבות הסיבוס או ה- 10Bis. האמת, הטייטל 'נודלס בר' לא עושה עם המקום חסד, שכן לא מדובר במסעדונת שמצמצמת עצמה לעשיית נודלס בשלל צורות וצבעים, אלא בהיכל גדול של מנות אסייתיות, שרבות מהן לא כוללות כלל נודלס. הטעמים והמנות המקוריות והמגוונת, מאפשרים לתאר את זוזוברה כמסעדה המתמחה בפיוז'ן אסייתי (סין, תאילנד ומה שמאחוריהם ומצדדיהם), הרבה יותר מסתם עוד 'נודלס בר'.  

גם התוספות, והכוונה היא לא למנות הקטנת הנלוות למנות העיקריות (או בלועזית "Side dish"), אלא לכל מה שמאפיין את המקום מלבד להיבט הקולינארי, לא מאפשרות לתייג את המקום בתגית כה צרה. המסעדה מקיפה עצמה בכל כך הרבה חוויות חושיות, עד שקשה שלא לחוש מעט מסוחררים: המנות מגיעות כ-20 שנית לאחר שהוזמנו ולאחר שתוקתקו על לוח ממוחשב ע"י המלצר האדיב, כאילו כל המסעדה היא בעצם רשת מטריקס של מנות, הזורמת למרכז – המטבח. לא מפליא, אם כן, אך בהחלט ללא תחרות, שהמנות נוחתות על השולחן במהירות שכזו. הן גם לא מגיעות בסדר מסוים - מה שמוכן נשלח. ולמעשה, גם אין טעם לסדר כלשהו בזוזברה, שכן אין היררכיה כרונולוגית בין המנות. אין מנות פתיחה ומנות עיקריות, אלא מנות קטנות, מנות חלוקה (דרך 'שיתופית' משהו לציין שהמנות גדולות יותר) ומנות גדולות.  

ומה עם העיצוב? גם שם לא תמצאו בנאליה. ההיכל הגדול מאורגן בשולחנות ארוכים ובספסלים, כאילו כל העולם חברים, ובקצה לוטוס לבן ענקי המצל על הטבחים האסייתים במלאכתם הנאמנה. למרות הישיבה המשותפת (אני סנובית שלא אוהבת לחבק עצים או אנשים), האווירה אינה אווירת קיבוץ מעיקה, אלא קלילה ולא מחייבת. כאילו אומרים לכם בזוזברה: "בואו תפסו ספסל, ואף אחד לא יציק לכם." וכך היה, תפסנו פינה אינטימית והמטריקס התחיל לזרום. 

בסמוך למיצים שהזמנו: 'בורה בורה' (17 ₪) – מיץ פירות טרופי, ו- 'זוזברה סיידר' (17 ₪) – מיץ תפוחים, ולבירה ארדינגר (27 ₪) ודיאט קולה (12 ₪) הגיעו שלל מנות. יש לציין שלצד מנות חריפות בתפריט מופיעות כוכביות המציינות דרגות חריפות (כוכבית אחת לחריף או שתיים לחריף מאוד), ואני, שלא מצצתי סחוג משד אימי, החלטתי להיות גיבורה. האמת, לא התחרטתי, פשוט שתיתי הרבה. מנת המקאו שרימפס (84 ₪) – מנת אורז המעוטרת בשתי כוכביות ומכילה 12 יח' שרימפס עם שום, יין אדום וברוקולי היא מנה מיוחד המציעה שילוב של טעם מתקתק עם טעם מעושן וטעם חריף, חריף מאוד. היות והמנה מפתה אכלתי ולגמתי. 

גם מנת הסומלא קארי קמבודי (54 ₪) – אטריות ירוקות עם עוף, חזיר וזג שרימפס ברוטב קוקוס ובוטנים, או 'המנה הירוקה' אם תרצו, עונדת שתי כוכביות על חזהה וגרמה לי ללגום את נשמתי, אבל שוב, ללא חרטה, והאטריות הירוקות העבות מומלצות מאוד לחובבי מרקמים לעיסים במיוחד.  

המנות הלא חריפות אפשרו לי להימנע מלאתגר את קיבולת הנוזלים של גופי. ה- 'סשימי סלמון טרי' (21 ₪) מציגה פרוסות דקות דקות של סלומון טרי – מנה של דיוק וניקיון. קשה לטעות עם סלמון טרי. מנת ה- 'סלט סירלוין חרוך' (42 ₪) היא מנה מקורית המציגה הרמונה של עלים ירוקים, תפוזים, בשר נע וחתיכות של בצק פריך – שילוב מפתיע ומעניין של טעמים מתוקים, מלוחים וחמוצים. 

המנות המטוגנות: מנת הבמבה קלמארי (39 ₪) – קלמארי מטוגן בציפוי פריך (המזכיר במבה) בקרם צ'ילי ומנת האגרול בשר קוריאני (16 ₪) ברוטב קרמל, היו מנות חביבות, מהסוג שתמיד יהיו טעימות, אך לא הותירו בי רושם כשאר המנות.  

הקינוחים דווקא לא מאוד אסייתיים, וטוב שכך, אלא אם כן מתחשק לכם שוב להיתקע עם אותה בננה מטוגנת. לנו התחשק מתוק מערבי, מושחת מספיק בכדי לעורר רגשות אשמה השמורים לתענוגות אסורים. מנת הקרם קוקוס וקרמל ברוטב פירות יער, ג'ינג'ר וסאגה ובליווי עוגיית כוכב (29 ₪), הצליחה להפתיע אותי שוב, בערב רווי הפתעות זה. אני, שמעולם לא הייתי חובבת של קוקוס, שבפסח פסחתי על מדפי עוגיות הקוקוס מבלי למצמץ, שתמיד העדפתי את טעמי הווניל או השוקולד, מצאתי את עצמי מתענגת עד טיפת הקוקוס האחרונה. כה מוצלחת הייתה המנה, עד שהאפילה על מנה שנשמעה מורכבת ומעניינת בהרבה, מנת מרקיז שוקולד בננה עם גלידת קראנץ' בננה ורוטב שוקולד לבן (33 ₪) - מנה טעימה בהחלט (במיוחד אם אתם חובבי בננה), אבל במקרה הזה כף המאזניים הוטתה לכיוון הפשטות הקרמית של קודמתה. 

היציאה מזוזברה, או שמא הכניסה אליה, לוותה באבדן תמימות - לעולם לא אוכל לבקר במסעדה לראשונה, אבל כשאשוב, אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו מעורבים בביקור סלט סרלוין וקרם קוקוס.

*הכותבת היתה אורחת המסעדה. 

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי