חבית של מחמאות

כביש שש קרב את באר שבע למרכז הארץ, עד שכמעט הפכה לפרוור מדברי של גוש דן. עבורי, באר שבע הייתה מאז ומעולם תחנת האמצע בדרך לאילת, הזדמנות לעצור ולהתרענן לקראת המשך הנסיעה הארוכה אל החופש. השבוע, כמהים לחופשה ראויה, נסענו האישה ואני לחופשת סוף שבוע דרומית. הנסיעה בדרך האגרה עברה כה מהר שאת ההפסקה בחרנו לקחת שעה מאוחר מהרגיל: הפעם חנינו להתרעננות בביסטרו החבית שבמצפה רמון.

מצפה רמון הוא ישוב מיוחד. מצד אחד הוא שוכן בליבו של מדבר יבש ומעיק. מאידך, גובה של 900  מטר מעל פני הים מזמן אוויר נקי וממוזג רוב ימות השנה וערבים צוננים בחורף ולפעמים אף בקיץ. הבנייה צנועה, סגפנית כמעט, ומותאמת לנוף ולאקלים.

הגענו לפאב החבית בשעת לילה צוננת ומלובת רוחות. שמחנו על החום שנשף עלינו כשפתחנו את הדלת ועל הקהל המגוון שגדש את החבית בשעה זו. מוזיקת רוק עדינה מאוסף הדיסקים המרשים של מיקו הבעלים התנגנה ברקע ואיחדה בהרמוניה בין קהל מגוון של חיילים מבסיסים הפזורים באזור, משפחות מטיילים וזוגות שנהנו מהתאורה המלטפת שבמקום.

התיישבנו על הבר. מאחוריו ניצבה אביטל, אשתו של מיקו, בעודה מוזגת בקואורדינציה מרשימה ביד אחת בירה מהחבית ובידה השנייה מערבבת ערק לבנוני ומיץ אשכוליות. היא לא שכחה לשלוח חיוך לבבי וסקרן אל האורחים החדשים שהצטרפו, והכול בעודה מפקחת על הוצאת מנות מגרות מהמטבח. על הבר ניצבו בקבוקי בירה ממבשלת הבוטיק בזלת מרמת הגולן וממבשלת נגב הדרומית. ברומא אנו מתנהגים כרומאים ובנגב אנו שותים נגב, ולכן הזמנו בירה כהה מסוג פורטר ובירה בהירה מסוג אייל (26 ₪ לבקבוק). במקביל, וכדי להשיב את חום גופנו הזמנו גם מרק בצל (27 ₪) ומרק מרוקאי של עדשים וחומוס (27 ₪). המרקים הוגשו בקערות חרס כפריות במעטה גלזורה צבעונית: קערה ירוקה למרק החריירה הצפון אפריקאי וקערה אדומה למרק הבצל. המרקים התאפיינו בטעם ביתי, בסמיכות מחממת והתאימו נפלא ליום סגריר שכזה.

לאחר שהתחממנו כראוי ועוד נשנשנו כמה זיתים עסיסיים בכבישה ביתית בהמון לימון ושום מזגנו מן הבירות. הראשונה שטעמנו היא הבהירה: מוגזת קלות, טעם נעים ומהוקצע, צבע ענברי ומעונן, וניחוחות מתוקים של פירות מעורבים במרירות הכשות. התרשמנו פחות מבירת הפורטר הכהה שאמנם הייתה סמיכה אולם מתיקות לא מאוזנת הסתירה את גווני הקפה והמרירות להם ציפינו מבירה שכזו.

בבחירת המנה העיקרית נועצנו באביטל החייכנית אשר מלווה את מיקו במשך 23 שנות הפעילות של החבית כרעיה וכשותפה לניהול ולתפעול. מאז עברה המסעדה ממרכז המבקרים למשכנה החדש במרכז חכמוב גדלה מעורבותה במקום. היום היא הרוח החיה המקרינה מאישיותה הססגונית, הצוהלת ומסבירת הפנים ומעצבת בהילתה את האופי החם והמזמין של החבית. בהמלצתה בחרנו להתחלק בסטייק אנטריקוט עם צ'יפס (110 ₪ ל-300 גרם) ובצלעות כבש בגריל עם תפו"א אפויים (100 ₪). לאור האזהרה שהמנות גדולות הזמנו עוד סיבוב בירה, הפעם קרלסברג בסגנון לאגר (28 ₪ לחצי ליטר). אחרי הכובד והמתיקות של בירות הבוטיק היה כיף 'לחזור הביתה' אל בירה יבשה, קלה ומרעננת היישר מהחבית.

המנות הגיעו מהר על צלחות מחוממות, מדיפות ריחות חמים של גריל. שותפתי לארוחה שלחה יד זריזה וסייעה למלצרית השקטה והיעילה להניח את האנטריקוט קרוב אליה כדי שיהיה ברור לאן הוא הולך ומי יקבל נתח ממי. בשמחה רבה נטלתי את צלחת החרס הרבועה ועליה שלוש הצלעות הצלויות, דחקתי הצידה את הסכום המשונן שיועד לביתור העיקרית ובאצבעות נלהבות החלתי מפרק את הבשר הארומאטי ואת פיסות השומן הפריכות מן העצמות ומלעיטן למלתעותי הרעבות. אחרי ששתיים משלוש הצלעות כבר נוקו עד לשדן טעמתי מן תפוחי האדמה הטובים שנאפו ברוזמרין, שמן זית ומלח גס ומסלט ירקות רענן שהוגש בכלי נפרד. אז הרמתי עיני מן המנה המצוינת ופניתי לבחון מה נותר עבורי בצלחתה של רעותי. משלוש מאות גרם נותרו פחות משליש, מה שמרמז שהחכמתי לבחור בת-זוג בעלת שרירי לסת חזקים ואהבת בשרים ארוטית. במסגרת הסכם החלפת שבויים בסגנון תנכי המרתי את הצלע שלי בבשר שלה.  הסטייק היה עשוי כהלכה, משוייש ועשיר בטעם שהסב לי תענוג רב. גם הצ'יפס שהוגש בשפע היה חם ופריך והשתלב נפלא עם קוקטייל הרטבים שרקחנו מתערובת של רוטב בר-בי-קיו קטשופ ומיונז שהוגשו לשולחן.

את ההתלבטות במה לקנח הכרענו בהתחשבות בקיבותינו המאיימות להתפקע והסתפקנו באספרסו ארוך (8 ₪) ארומתי ומריר. נפרדנו מהחבית שהפכה יקרה לליבנו בהכרת תודה על הערב החמים, האוכל המצוין והאווירה התמימה והמקצועית ששורה בין כתליו. לו יכולנו לבחור פאב/ביסטרו שכונתי בעירנו הצפופה, החבית היה מקבל את קולותינו בדוז-פואה.

*הכותב היה אורח המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי