גבוה הג'ירף וגבוהה הרמה

מה כבר בנאדם מחפש כשהוא רעב? בנאדם פשוט, לא אחד כזה שהמיליונים נוזלים לו מהאוזניים. אני, אתה וההוא רוצים אוכל איכותי, אבל בלי לפשוט את הרגל. אלא שברוב המקרים מדובר בסתירה מוחלטת. תפנק את הפה, תשלם על זה ביוקר. תרחם על הכיס, וקיבלת לא יותר ממנת קרב. את אחת מהמסעדות שכן מצליחות לשלב בין שני העקרונות גיליתי (מחדש) ביום חמישי האחרון.

מסעדת ג'ירף היא מוסד ותיק, ובתחום האוכל יש הרבה כבוד למקום שממשיך להצליח למרות גילו ועל אף מתחרים צעירים ונמרצים שמאיימים להשאיר לו אבק. מהקמתה ב-1996, דרך העליות הרבות והמורדות הרבות יותר של הענף, רשת ג'ירף שרדה ובאותו ערב חמישי התברר לי שהיא עדיין מצליחה בגדול. 

כאמור, מדובר היה ברעב. האישה, אני והאוטו נסענו לכיוון הרצליה פיתוח, האיזור שהעלה לגדולות אבל גם קבר הרבה יותר ממסעדה אחת שעבר זמנה. עצרנו בחניון הגדול (חינם, אגב) לא רחוק מהג'ירף קפה, ומבחוץ דבר אחד כבר היה ברור: עמוס. בדרך לשולחן שלנו הבחנו בעיצוב מודרני, תוצאה של שיפוצים שנעשו לאחרונה והחליפו את הניינטיז במשהו עדכני הרבה יותר. הצבעים חמים, התאורה נעימה והבר עם המנורות הענקיות שיורדות אליו מהתקרה משדרות משהו צעיר ורענן. אז יש אחלה הרקע, וגם האוכל שבא אחריו לא הרס את הרצף. 

יין זאת דרך מעולה לפתוח ערב. במקרה שלנו, שתי כוסות של גוורצטרמינר, שאטו סנט מישל (28 ₪ לכוס). יין לבן זה תמיד הקטע שלנו, והגוורצטרמינר הקליל והמתקתק משהו תמיד עושה לנו את זה. בכל הנוגע ללעיסות, היינו עסוקים בשתי מנות ראשונות חמות. סאטה עוף (25 ₪) היתה הבחירה שלי. שלושה שיפודים ברוטב חמאת בוטנים, חלק קוקוס וקארי. הייחוד של המנה היה ברור כבר מקריאת המרכיבים שלה, וכשאתה מוצא את עצמך מלקט את שאריות חמאת הבוטנים שבצלחת, הרבה אחרי שהבשר נעלם ממנה, אתה יודע שהיה אחלה. 

גם הגיוזה (33 ₪) התבררה כמנה לא שגרתית. ארבעה כיסוני בצק במילוי עוף קצוץ ובצל ירוק. הצד האסייתי של הארוחה הוסיף הרבה מאוד טעמים, בעיקר תודות לרוטב סויה וג'ינג'ר שהגיע לצד המנה. סיכום ביניים: הגיוזה מקורית וטעימה, אבל הסאטה הרשימה הרבה יותר. המחירים, אגב, נמוכים ביחס לגודל המנות והאיכות שלהן. שווה כל ביס. 

את המנות העיקריות של הג'ירף רובנו למד להכיר עם השנים. האפגנית, המאלזית, הפיליפינית והחריפה. כל אלה ואחרות נכנסו מזמן לפנתיאון של הרשת, אבל מסתבר שגם משתדלים לחדש שם לא מעט. וכך, בעזרת עצה טובה של המלצר, נחתה על שולחננו מנה חדשה יחסית, אולי בת שנה, שחצי שעה אחר כך הפכה בקלות לפייבוריטית שלנו. סינטה סצ'ואן (49 ₪), כבר נשמע מבטיח, וגם בהחלט מקיים. נתחי הסינטה בקר הונחו עם כמות מלבבת של פטריות. רוטב הסצ'ואן עשה טוב לבשר, אבל בעיקר לאורז המטוגן שנח בתוך הצלחת, והפך לעסיסי עם הערבוב. חתיכות הבצל הגדולות הוסיפו את האקסטרה-טעם הנדרש, והפכו את הסינטה למנה המנצחת של הערב. 

קשה לעלות לבמה אחרי שהמופע הקודם השכיב את הקהל, אבל זה לא אומר שהעיקרית השניה על השולחן לא עשתה את העבודה. אם לקחנו את הסינטה כדי ללמוד על החידושים בג'ירף, את המנה החריפה (51 ₪) הזמנו בגלל המסורת. מדובר במנת הדגל של הג'ירף, זו שרצה איתה מימי בראשית. אטריות ביצים מטוגנות, עם חתיכות עוף, אווז צלוי, חזיר ושרימפס. הגיוון, לא קשה לשים לב, היא תכונה דומיננטית במנה, שמתאימה בול לאוהבי החריף, אבל גם ניתנת להגשה מעודנת יותר. כמו בראשונות, גם בעיקריות, המחיר מפתיע ביחס לגודל העצום של המנות, וגם ביחס לעושר, לייחוד ולצורת ההגשה. 

קינוח, חברים, הוא הפרדוקס הגדול ביותר בכל ארוחה טובה. אין לך מילימטר של מקום כדי להכיל אותו, אבל אתה לא מסוגל שלא לטרוף אותו. התוצאה: שביעות רצון גדולה מאוד לצד רגשות אשם ותחושת כבדות משתקת. ועדיין, אין שום סיכוי שגם בפעם הבאה לא תלך על ההרפתקה הזאת. בטח לא אחרי שטועמים את הברולה בננות (37 ₪). קרם ברולה בשתי שכבות, לצד בננות מטוגנות. חתיכה של גן עדן, או גיהנום, או איפשהו באמצע. שתינו תה עם נענע (10 ₪) בשלוקים קטנים ורועשים ונתנו לחוויה לשקוע. 

השאיפה לאכול במסעדות איכותיות, בלי לשבור קופות חיסכון, תמשיך ליצור סתירות בלתי פתירות. החוכמה היא למצוא את השטח האפור, את המסעדות שהצליחו להציב לעצמן רף גבוה, בלי להיכנע למחירים בלתי מוצדקים או מנות מיניאטוריות בשם היומרה. ויש כאלה, רק צריך לדעת איפה לחפש. בתור התחלה, אפשר לחפש בהרצליה פיתוח.

*הכותב היה אורח המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי