פתגם אנגלי ישן טוען כי 'גיבור הוא אדם שפוחד לברוח'. אם זו האמת, הרי שגיבור גדול אני לא. המציאות הישראלית, זו שטומנת בחובה סכסוך לאומי בלתי נגמר, כלכלה הפוסעת פי התהום, עוד ועוד פוליטיקאים מושחתים והרע מכל - מזג אוויר חם, לח ומרומם עצבים - גורמים לי לרצות לקחת את הרגליים ולברוח מכאן לכמה זמן. לא משנה לאן - הביתה, לחו"ל או לחלל החיצון. החיפוש אחר השקט הפנימי עלול לגרום לאדם לאבד את תחושת ה'ביחד' האופפת אותו בכאוס היום יומי, ופשוט לרצות להיות במקום אחר.
מכיוון שחו"ל והחלל החיצון רחוקים מדי עבורי בשלב זה, מצאתי את מקום המפלט המושלם לבעיות הקולוסאליות המאיימות על נפשי הלא זכה. זוהי מסעדת שף ותיקה, שאינה שוכנת בכפר ירוק, שליו ורגוע, אלא בלב מתחם הבורסה ברמת גן, המרכז הפיננסי של ישראל. המסעדה היא 'קלואליס', אליה הגענו, אשתי האהובה מכל ואנוכי, לארוחת טעימות שכולה בריחה טעימה במיוחד מהמציאות הלוחצת.
ב'קלואליס', הקרויה כך על שם קלואה וליס, שתי בנותיו של השף ויקטור גלוגר (אליו עוד אגיע בהמשך), מוצעת בכל כמה חודשים ארוחת טעימות חדשה המציעה מס' מנות המותאמות ליינות מיקב כל שהוא, כשהיתרון הגדול הוא האפשרות לטעום מגוון רחב של מטעמים פרי מוחו הקודח של השף. והמוח של השף הזה קודח יותר מאסדת נפט במפרץ הפרסי. מוזיקת ג'אז נעימה התנגנה ברקע, ומס' שולחנות בהם זוגות, קבוצות של חברים וסועדים מחויטים שנראו עסוקים בפגישת עסקים ממולחת במיוחד, קיבלו את פנינו. התיישבנו באחד השולחנות הצמודים לחלון, נהנינו מתחושת החו"ל האמיתית שבאוויר ובחנו את תפריט הטעימות החדש.
התפריט כולל חמש מנות (כך חשבנו לפחות) במחיר של 185 ₪ לסועד, אותן ניתן ללוות בשמפניות אמיתיות מבית השמפניה פומרי, וקאווה איכותית מיקב קודרניו הספרדי, הן בכוסות והן בבקבוקים בגדלים שונים. אני בחרתי בכוס של פומרי ברוט רויאל N.V (46 ₪), שמפניה עדינה ויבשה שעשתה נעים בפה, בעוד היפה שמולי ביקשה דווקא קוקטייל קיר רויאל על בסיס אותה השמפניה (46 ₪), שהציג ורסיה נעימה יותר מהקיר רויאל הפשוט והמוכר מהברים הפזורים ברחבי המדינה. השקנו כוסות ונהנינו מהבריחה המשותפת.
בין הלגימות הגיע גידי, המלצר הנהדר שלנו, והגיש את מנת הפתיחה - גספצ'ו (מרק עגבניות קר) עם קוביות שרימפס וסורבה מלפפון-שמיר, שהוגש בקערית קטנה עם כפית בצידה. זוהי מנה כיפית וטעימה, שהתואר 'מרענן חיך' מתאים לה ככפפה ליד. יופי של התחלה. המנה הראשונה (וה'אמיתית') נתנה את אות הפתיחה הרשמי להלם הקולינרי שאחז בנו במהלך כל הארוחה: קרם ברולה של כבד אווז עם שברי פיסטוק, סורבה תפוח ירוק ומקלוני תפוח טרי כקישוט. נותרנו המומים מהשילוב שנראה היה כבלתי אפשרי: טעם דומיננטי של כבד אווז במצב צבירה קרמי, סוכר קרמלי מתקתק, פיסטוק מלוח וסורבה תפוח חמצמץ. אין מילה טובה יותר מ'שלמות' לתאר את המנה והדמיון של השף שממציא לנו מאכלים.
לאחר השוק הראשוני התפנקנו עם שתי כוסות יין לבן 'שנסון' של יקב הבוטיק הישראלי 'קלו דה גת', מתוך תפריט היינות העצום של 'קלואליס' שבהחלט עושה כבוד ליין בכלל וליין הישראלי בפרט. לאחר מכן הגיע זמנה של המנה השנייה, פילה סי באס פיימונטה ממולא בגבינת מוצרלה, על פולנטה רכה ועם פרמג'יאנו רג'יאנו, מיקרו בזיליקום ורוטב דוגלרה. למרות חששותינו מהשילוב דג-מוצרלה, שמחנו למצוא כי גם כאן מדובר במנה יוצאת מהכלל. פילה הבאס היה רך, המוצרלה שבו הוסיפה נופך אחר לטעם הדג שהצליח להשלים אותו ולא לתת קונטרה מיותרת, והפולנטה הייתה רכה ומתקתקה כמו גרגרי התירס הצהבהב מהם היא הוכנה. רוטב הדוגלרה אחז את כל המרכיבים יחד לכדי מנה אחת משובחה במיוחד. תענוג.
המנה הבאה הייתה העיקרית, אך רגע לפני שזו הוגשה הניח גידי, שמתפקד גם כמלצר היין של 'קלואליס', שתי כוסות של 'המערה 2005' מיקבי בנימינה, אחד מספינות הדגל של היקב, שהכין כהלכה את לשונותינו לקראת הבום הבא: חזה מולארד ברוטב תפוזים ורנד מרנייה, המוגש עם פום דופין. פרוסות-פרוסות של חזה מולארד, שעל פי השף גלוגר אינו באמת הכלאה בין ברווז לאווז אלא בין שני סוגי ברווזים, ברוטב תפוזים שלמרות שהיה מתקתק מדי, התאים בהחלט לחזה המולארד, בעוד הפום דופין - קרוקטים של תפוחי אדמה - היו פריכים מבחוץ ונימוחים מבפנים. יופי של מנה, המציגה את חזה המולארד במלוא תפארתו והטעם הבשרי השולט בו.
בשלב הזה של הערב היינו מבוסמים כהלכה מהשמפניות והיין שזרמו לגרון, ובעיקר מהטעמים הנפלאים של המנות השונות. ידענו שבפנינו עומד רק הקינוח, אך כאן נתקלנו בהפתעה המוגשת לכל סועד (אני נאלץ להרוס את ההפתעה): פתיח לקינוח שהפיל אותנו לקרשים, בדמות גלידת כמהין עם שמן זית ומלח ורוד מהוואי. פטריות הכמהין היקרות הן אחד מהתענוגות שראוי כי כל אדם ינסה לפחות פעם בחייו, וגלידת הכמהין של 'קלואליס' מאגדת בכדור קפוא אחד את כל הטוּב של הכמהין. הוסיפו לכך שמן זית בו מתבוססת הלידה וכמה גבישוני מלח ורוד ובעל טעם מעט מעושן, והרי לכם מנה שכל כולה גאונות של שף מסעיר ופורץ דרך. בראבו.
הקינוח האמיתי היה גם הוא לא שגרתי בעליל, וקרץ אל עבר המטבח הים תיכוני עם שילובים מרהיבי עין וחיך: על צלחת אחת נחו טארט שקדים עם צנוברים, זיתי קלמטה ורוזמרין, שהיה פשוט נפלא ולא חטא בדומיננטיות מאולצת של הזיתים; כדור של גלידה המיוצרת מזיתי סנטה, בו נעוץ טוויל של... חציל. גם כאן, גלידה הייתה מתקתקה וטעימה, וטוויל החציל נתן את היציאה הגאונית של המנה וגרם לנו להצטער שאין בסביבה חומוס מתקתק וביצה מלוחה, איתם אפשר היה להרכיב סביח מקורי במיוחד. בנוסף, הונח לו מקרון ממולא בשמן זית שהיה מצוין אף הוא, ובין כל מרכיבי המנה מפריד פס של צ'אטני עגבניות שרי. כשאומרים שחווית האוכל נעשית גם עם העיניים, מתכוונים ככל הנראה לקינוח הזה של השף גלוגר.
השעה הייתה כמעט 23:00 וכל מה שחשבנו הוא שלו היו מציעים לנו המלצרים להישאר לישון במסעדה, לא היינו מתנגדים. אחרי הכל, לא בכל יום נתקלים בארוחה שכולה חגיגה ענקית של טעמים מפתיעים, מראות ססגוניים, הקפדה על מרכיבים איכותיים, יינות משובחים, שירות הכי מקצועי ואדיב שיש, אווירת חו"ל מרגיעה ושלווה ומעל הכל - שף שמנת המשכל הקולינרית שלו שוברת את השיא של עצמה. כשיצאנו מ'קלואליס' חבוקים, אוהבים ומאושרים, שכחנו מכל הצרות שמסביב ונשבענו לברוח מהמציאות הישר לזרועותיה של ארוחת הטעימות הבאה.
* הכותב היה אורח המקום.
הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.
לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת