סיפור כפרי בקימל

התכוננו לירידה מבקתת ההרים הקטנה שלנו, במושב הפסטורלי בהרי ירושלים לכיוון תל אביב. ארזתי שלוש חולצות והצטיידתי בשלושה דאודורנטים שונים. ההיסטריה סביב עניין החום והלחות חסמה לי את כל ערוצי המחשבה הסדירה והנורמטיבית של אדם החי על ההר ונהנה מאורח חיים שפוי. הטשטוש בצלילה בין קווי הגובה הצליח לחדור את הפח השרוט של רכבי הירושלמי, והרגשתי שכל קו גבוה כאילו מוחק נקודות משכל, ומשאיר אותי קליל וחופשי מתשוקה, נאחז באורות של כרך מתקרב ומסנוור.

במשך חמישים הדקות של הנסיעה התרוקן לי המוח משלל השטויות שעסקתי בהן קודם לכן, הכביש המהיר הפך לרחובות סגורים ועל המדרכה צעדו יפים ויפות בלבוש מינימאלי.

פרל'ה החליקה את הרכב המתנשף לחנייה שחיכתה רק לנו, בלי לפגוע במדרכה ובלי לקפל למישהו מראה. הגענו לשלב הקשה מכולם, פתיחת הדלתות והפגישה עם המציאות הלחה. במשך ארבע דקות של צעידה הרגשנו כמו שקיות פלסטיק מלאות באוויר, החזקנו ידיים וחייכנו זה לזו בלי סיבה, המוח שלנו התאייד לחלוטין.

התחלנו את הערב ב'קימל' עם צמד טעימות של מרגריטה לימון קפואה ופירות יער על חשבון הבית, מנסים להבין יחד עם לגימות האלכוהול הראשונות היכן אנחנו נמצאים.הקירות בצבע אוקר, משובצים בעשרות פריטים נוסטלגיים, מהתקרה הגבוהה משתרגים ענפים כהים, ממדף אחד מבצבצים ירקות טריים ומאחר צנצנות חמוצים מסוגים שונים. השולחנות צפופים, לפנינו מונחות מפות שעם קטנות ועליהן צלוחיות צבעוניות. במשך שתי דקות שנדמו כמו רבע שעה, חזרו גלי המוח לתדר אנושי ככל שהתרבו הגירויים האירופאים מסביב.

התחושה שנוצרה בתוך המסעדה הצליחה לייצר אשליה שחצתה את הקירות, כמות הפרטים שהכיל החלל השליך באופן אוטומטי על עולם ומלאו שנמצא ממש קרוב, פה בחוץ. כל זאת, בנוסף לאנשים תרבותיים שעל אף קירבתם זה לזה, מרגישים בנוח ומשיקים את כוסות יין הבית. מחד, אי אפשר להגיד שהרגשנו בבית, ומאידך, לא חשנו כתיירים בתל אביב. ההרגשה דמתה למסעדה כפרית בזמן חופשה ארוכה בחו"ל, כזאת שחוזרים אליה שוב ושוב במשך הביקור, ומתוקף התענוג גם במרוצת השנים. זאת התחושה עוד לפני שבכלל נגענו באוכל.

למנות ראשונות הזמנו סלט סלק (44 ₪) עם שזיפים מיובשים, צנובר וגבינת סנט מור מקורמלת, וריזוטו פטריות (54 ₪) עם חמישה סוגי פטריות, עלי תרד ואספרגוס קלוי. הסלט היה עז בטעמים וצבעים, מנוקד בנענע מרעננת ושוחה בוינגרט מתוק-חמוץ. הגבינה קיבלה מעטפת קרמל מתפצפצת והשתלבה נהדר עם הטעמים החזקים. לחם ביתי עם חמאה מרוככת וזיתים נטבל ברוטב העשיר, והקרום העבה של הלחם פיזר פירורים חומים ויפים על השולחן. רק אז שמתי לב שפרל'ה מתעסקת עם צלחת אחרת.

היא התעסקה עם הריזוטו שהיה הטוב ביותר שאכלתי מימי (לפחות מה שנשאר ממנו). מרקמו היה קטיפתי וקליל ושלל הפטריות יצרו קשת שהצליחה לכסות את מגוון טעמי היער. בניגוד לדייסה המוכרת של ריזוטו דחוס וכבד שסותם את הקיבה עם שומן, המנה הזו פשוט מחליקה בגרון בשיא העדינות, ומאפשרת גם לתרד להתבטא ולהראות נוכחות לצד האספרגוס, כאשר שניהם שוברים את המרקם האחיד של הריזוטו ומחמיאים לו.

בשלב הזה הייתי חייב גם כוס יין, והזמנו חצי בקבוק של יין הבית, קברנה של רקנאטי (60 ₪), כדי להכין את השולחן לקראת המנות העיקריות - פילה מוסר ים (119 ₪) עם גבינת עיזים מותכת על פירה תפוחי אדמה ופירה אפונה ירוקה ונתח שאטו בריאון (149 ₪) בקרם כמהין ואגוזים. שתי המנות הצליחו אף להתעלות על כל האירועים שחלפו בשעתיים האחרונות. אני התמקדתי בנתח המובחר של הבקר ופרל'ה היקרה בדג, ובמשך כמעט חצי שעה התמכרנו לבשרים המשובחים מהים והיבשה, מצליחים להחליף רק חצאי משפטים שכוללים תיאורי התפעלות שלא מופיעים בשום מילון תיקני. הרגשנו כאילו שוב נכבה הצד האנליטי, והצד שאמון על התענוג לוקח את השליטה. נהנינו מכל ביס, ובמקרה של השאטו ביראון מדובר בתענוג מתמשך מאוד.

עם ריקון הצלחות קפאנו זה מול זו כשני כסילים מאושרים עד הגג, ממתינים לרגע מתוק שיסמן את הירידה האופורית מההר והטיפוס חזרה לירושלים. בחרנו לסיים עם שלישיית קרם ברולה (39 ₪) בטעמים -  קינמון, וניל ואספרסו ואצבעות שוקולד עם קראנץ' אגוזים. בגלל קשיי ההסתגלות למציאות שאחרי הסטייק המפואר הצטרף לשולחן משה מור, המנהל של אימפריית 'קימל' בתל אביב כדי לרכך אותנו לקראת המפגש המחודש עם העולם האמיתי. מסתבר ש'קימל' מגישה ארוחות גם בפרטיות, בתוך חדרי אירועים אינטימיים ופרטיים, בעיצובים מודרניים השונים באווירה זה מזה.

בין טעימה מהשוקולד והקרם אנחנו שואלים לשלומו של השף שאול בן אדרת, שבחודשים אלה מריץ את הסניף הצפוני של קימל בגלבוע, מופיע בטלוויזיה ומפקח על המטבח. בתור ירושלמי קצת בור, שהשתבשה דעתו בשינויי האקלים, נכנעתי בקלות לסיפור הכפרי של 'קימל'. מסתבר ששום דבר לא מקרי, כשהדברים נעשים כמו שצריך, נבנים על בסיס רחב של ערכים כמו מקצוענות, נתינה, פינוק ואהבה, הקהל חוזר גם אם הוא יודע שמעבר לקירות לא חולבים כבשים, בוצרים בכרמים או עובדים את האדמה. מספיק שמאחורי קיר אחד מכינים אוכל מעולה.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי