הגרוזינית המושלמת ב-DEDA

לפעמים מספיק להביט מתחת לאף ולגלות עולם חדש שלא ידעת על קיומו קודם לכן. לתובנה הסמי-פילוסופית בשקל הזו הגעתי השבוע, כשמסך הטלוויזיה בדירתי הגבעתיימית האיר לכיווני סדרת טלוויזיה מיותרת על חבר'ה ירושלמים שגרים באוטובוס עזוב, בעוד אני חש שרמת ה-IQ שלי הולכת ויורדת. מכיוון שהחיים קבעו כי בכל פעם שאין מה לראות בטלוויזיה הרעב הכבד מגיע לביקור ונותן את אותותיו, פניתי לאהובתי בזעקת "מה בא לך לאכול?".

התשובה שלה, כרגיל, הייתה "סלט אליפות וחביתה, בא לך להכין?". לעומת ערבי השבוע הרגילים, הפעם לא בא לי, האמת. התחשק לי לצאת ולאכול בחוץ ארוחה פשוטה וטעימה, בלי להתלבש חגיגי ולנסוע קילומטרים. אבל מה, גבעתיים - עם כל הטוב שבה - לא מצטיינת במבחר גדול מדי של היצע קולינרי עשיר ומגוון (אם לא מחשיבים את בתי הקפה הלא רעים באזור שינקין). וכך, במקום להפעיל קצת את הראש או לחפש באינטרנט, מצאתי את עצמי מטגן חביתה לא רעה וסלט אליפות. ז'ה טם, איי לאב יו חיי נישואין.

למחרת בבוקר, בטיול היומי עם הכלבה, צעדתי לאורכו של הרחוב הראשי של גבעתיים, הלוא הוא כצנלסון, שאינו מצטיין באטרקציות ופעילויות מעניינות פרט לחנויות ותחנות אוטובוס. רגע לפני שחתכתי לכיוון הבית, נתקלו עיניי בשלט שחור-אדום בכיכר נוח (המצליבה בין הרחובות כצנלסון, סירקין וביאליק) עליו נכתבו ארבע אותיות לטיניות - 'DEDA' - ומתחתן 'בר מסעדה גרוזינית'. ככה, מתחת לאף ודקה הליכה מהבית, נמצאת מסעדה גרוזינית שיכולה הייתה למלא ערבים רבים של רעב וחוסר חשק לבשל. אצתי הביתה, ביררתי את פירוש המילה ('אמא' בגרוזינית), התקשרתי מהר לאמי היקרה והודעתי לה שנפגשים לצהריים גרוזיניים.

בשעה 15:00, אמצע היום לעובד קשה יום כמוני, נפגשתי עם אמא בכניסה ל-'DEDA'. נשיקה, מה העניינים ופותחים את הדלת. מקום קטן, אינטימי ומעוצב בפשטות נעימה. שישה שולחנות עץ בפנים ועוד שישה בחוץ, בר קטנצ'יק ובו יינות ו'קוניאקים' מגרוזיה, תלבושת גרוזינית תלויה על קיר אחד, דגל הלאום מתנוסס על קיר אחר, מוזיקה מסורתית ברקע ומזגן שמקפיא כל עצם בגוף. התיישבנו בשולחן הראשון והתרווחנו בהנאה. אני ואמא נוהגים, מדי פעם, להיפגש במסעדות בוכריות ביפו, אך במסעדה גרוזינית אמיתית טרם הזדמן לנו לאכול.

לאון, המלצר החביב של המקום, בירך אותנו והגיש את התפריטים. אני זכרתי שהמטבח הגרוזיני מורכב בעיקר מבצקים מטוגנים שעוטפים בשרים מטוגנים ולהיפך, והנה מתברר שההיצע גדול משחשבתי. סלטים, מרקים, מאפים ובשרים קישטו את התפריט בשלל שמות ארוכים וקשים להברה, ואנחנו הבטנו בהם בחוסר אונים קל: מה לבחור? מה טעים? מה מומלץ? במקום להתלבט, החלטנו להפקיד את גורלנו בידי לאון, שנראה היה שאפשר לסמוך עליו שלא יפיל אותנו בבורות עמוקים מדי. לאון חייך, אמר "אין בעיה, תהיו רגועים" וניגש למטבח להודיע על ההזמנה.

שני בקבוקי דיאט קולה (10 ₪) להרגעת הצמא הונחו על השולחן, כמו גם שלוש צלוחיות עם זיתים, פרוסות מלפפון חמוץ וכרוב מוחמץ לפתיחת התיאבון. מזמן לא נפגשנו ככה, רק אני ואמא, באמצע היום. המפגש זורק אותנו אחורה, לימים בהם הייתי פנוי בימים ועסוק בלילות, או אז היינו נפגשים לצהריימים על בסיס שבועי. עכשיו, כשאני עובד בעבודה של גדולים, המפגשים היומיים הלכו והתמעטו, ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות להיפגש ככה, בלי סיבה. שוחחנו קצת על הא והרבה על דא, ובעיקר המתנו בחשש קל, יש להודות, לקראת המנות שתגענה.

אחרי כמה דקות הגיח לאון מהמטבח ובידיו קערה גדולה של 'סלט דילה' (28 ₪), שהורכב מירקות חתוכים גס ומקושטים בשברי אגוזים, והיה מרענן וטעים עד מאוד. לצד הסלט הוגש 'לבש' (9 ₪), הלחם הגרוזיני הנאפה בתנור לבנים, שעזר לספוג את מיצי הסלט שבתחתית הקערה. התחלה טובה לאון, כל הכבוד. תוך כדי נגיסות בסלט הביא לאון ' חצ'פורי אג'רולי (34 ₪) - מאפה עגול ממולא בתערובת של חמש גבינות שונות (אנחנו זיהינו קשקבל, גבינת עיזים וצהובה), כשמעל הכל נחה לה ביצת עין רכה ונוזלת. קונספט אכילת החצ'פורי הזה דורש קריעה של חתיכת בצק מהצדדים, טבילתו בגבינות ובביצה, הכנסה מהירה לפה ותפילה שהחלמון לא יישפך אל מחוץ למאפה. מנה טעימה מאוד (גם אם לא עוזרת לדיאטה), שהיוותה התחלה מצוינת לארוחה לא מוכרת.

עוד אנו מנגבים גבינות וביצה, הונחו בפנינו שתי קעריות מרק 'סוליאנקה' (42 ₪) - מרק חמציצים המכיל גם מלפפונים חמוצים וחתיכות בשר בקר, ומעל הכל שמנת חמוצה. המרכיבים נשמעו קצת מוזרים ולא כל כך קשורים זה לזה, אבל ידוע כי בגרוזיה יש להתנהג כמו גרוזיני, וכך ערבבנו היטב את השמנת במרק, טעמנו ונדהמנו ממש. שילוב הטעמים החמצמצים היה מושלם, המרק לא היה חם מדי, הבשר היה רך וטעים והמנה כולה העלתה על פנינו חיוך שכולו אנחת רווחה. כחלק מהחוויה ניצלנו את שאריות בצק החצ'פורי לטבילה הגונה במרק, הכל כדי ליהנות מכל טיפה.

רגע לפני המנה העיקרית, בזמן שאני ומולידתי היקרה מנסים להסדיר נשימה, הביא לאון 'נשנוש' בדמות 'צ'יבורקי' (32 ₪) - שתי יחידות גדולות של בצק מתקתק, פריך ומטוגן, ממולאות בבשר טחון ומתובל. גם במקרה זה יש שיטת אכילה, שום דבר לא פשוט: בזמן האפייה מפריש הבשר שבתוך המאפה נוזלים, ולכן הטקס דורש ביס בקצה הבצק, מציצה של הנוזלים הטעימים שבפנים והמשך לעיסה של המנה כולה. מכיוון שהעניין דרש אכילה בידיים, התנדבתי אני לעשות את הספתח, בעוד אמי האהובה נמנעה מהמנה עתירת הקלוריות והכה נהדרת, והמשיכה לנשנש מהסלט הלא נגמר. הצ'יבורקי היה נפלא ונתן פרשנות חדשה למושג "אכול ושתה היום".

אחרי כל כמויות הבצק והבשר העצומים שאכלנו (שכנראה בגרוזיה נחשבים למתאבן), הגיעה זמן המנה העיקרית, וב-'DEDA' אחת העיקריות המומלצות היא קבב גרוזיני (56 ₪ בתפריט הרגיל, 42 ₪ בהזמנת ארוחה עסקית) - מנה גדולה של שני קבבים העשויים בשר הנטחן ומתובל במקום ומוגש בליווי עגבניות, מלפפונים ופלחי תפוח אדמה אפוי. הקבב, שלא כמו הקבב הרומני שאני ואמא מכירים מהבית, היה שונה, בעיקר מבחינת התיבול. עסיסי, צלוי עד לרמת מדיום-וול, מדיף ניחוחות מענגים ובעיקר - מוכיח שגרוזינים יכולים להכין מנה פשוטה ומצוינת ללא בצק.

אחרי שהצלחנו לשרוד את הקרב המר מול הקבב, חששנו שלאון יגיע עם צלחות עמוסות בקינוחים שמנוניים שיחסלו אותנו סופית. אך להפתעתנו הוא ניגש עם שתי כוסות קפה שחור רתוח ומותק (10 ₪ לכוס) שהגיע בדיוק בזמן, וטעימה קטנה של 'פחלאווה' עוגת אגוזים עם דבש שנתנה פינאלה מתוק לארוחה גדולה. לא הסכמתי לעבור ארוחה שלמה בלי טאץ' אלכוהולי מסורתי, וכך בלענו כוסית (אני) ושלוק קטן (אמא) של צ'אצ'א (20 ₪), תזקיק ענבים גרוזיני חריף ושורף, שהצליח להעלים את הכבדות של כל עשרות הקילוגרמים שהכנסנו לגוף במהלך הסעודה.

שמחתי על הצהריים ב-'DEDA'. שמחתי כי נפגשתי עם אמא בארבע עיניים באמצע היום, שמחתי כי יצאתי מהעבודה מוקדם, ובעיקר שמחתי כי עכשיו אני יודע שבלב גבעתיים, כמה צעדים ממני, יש מסעדה טובה שאפשר לסמוך שתפתור כל בעיית רעב.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול ב-DEDA? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי