המאמא שלי ברפסודיה רומנית

בעץ המשפחתי שלי אין אף לא קצה-קצהו של ענף רומני. מעולם לא חקרתי את העץ לעומק (בשביל מה יש אחים גדולים אם לא בשביל להעתיק מהם את עבודת השורשים?), אבל לגבי העובדה הזו אני בטוחה. כמעט.  אף על פי כן, כשהחלטתי לגלות הרפתקנות ולהדרים כל הדרך לגבול יפו בשביל מסעדה רומנית, היה לי ברור שאני לוקחת איתי את אמא. כי אוכל רומני, עוד לפני שבכלל טעמתי ממנו, עושה לי אסוציאציות של בית. לא של הבית שלי, כאמור, אבל למה להיות קטנוניים?

בניגוד למקרים רבים אחרים בהם האינסטינקטים שלי הטעו אותי, מיד עם הכניסה ל'רפסודיה רומנית' ידעתי שהפעם צדקתי. אולי היו אלו החיוכים הפרושים תמידית על פניהם של העובדים, או דווקא אווירת האינטימיות השוררת במקום, אבל היה לי ברור שזה לגמרי בית. ובבית טוב כמו בבית טוב, אי אפשר בלי מאמא. את שלי הבאתי איתי, אבל שמחתי לגלות שב'רפסודיה רומנית' זה חלק בלתי נפרד מהעסקה בכל מקרה: גבריאלה, המייסדת/בעלים/שפית/זמרת, מקבלת את פני הבאים בשמחה ובנועם, מכניסה אותם לביתה. יחידי סגולה גם זוכים לשמוע קצת מסיפור החיים המרתק והמרגש שלה, וברגע שמכירים את המאמא, אין ברירה אלא להרגיש בבית.

עוד לפני שהספקנו לחקור את התפריט לעומק, גבריאלה לקחה אחריות ונענתה לבקשתנו להתפנק עם מיטב המטבח הרומני. בזה אחר זה הובאו לפנינו סלט חצילים רומני, איקרה, ממרח שעועית לבנה, גמבה קלויה, ממרח חצילים חריף (20 ₪ כל אחד), כבד קצוץ עם בצל מטוגן (22 ₪), חמוצים רומניים (10 ₪) ואפילו רגל קרושה עם חזרת אלוהית (22 ₪). הייתי מוכנה להתחיל כל ארוחה עם המבחר הזה, מתוכו הכבד הקצוץ, ממרח השעועית והאיקרה היו טעימים במיוחד.

בלב כבד (אם כי לא קצוץ) ביקשנו שירחיקו מאיתנו את הסלטים ויפנו מקום לשלב הבא במסענו הקולינרי ברחבי רומניה. לרגע קל שבקלים נטיתי לכיוון פרק הבשרים והגריל בתפריט, אך בקלות השתכנעתי ושכנעתי שעדיף להמשיך עם המסורת. גולאש (50 ₪), כרוב ממולא (50 ₪), מוסקה (50 ₪) וממליגה (12 ₪) היו כולם לא פחות ממעולים (וידוי מרגש: בלוטות הטעם שלי מתחילות לפעול במרץ בעודי כותבת שורות אלו). באמת שלא היה לי מושג שמדובר בכאלו מעדנים. כל הכבוד למאמא גבריאלה.

ואם כבר בקרדיט עסקינן, יש להחמיא למאמא גם על השידוך המוצלח בין אוכל למוזיקה. גבריאלה, זמרת אופרה בעברה, מופיעה ב'רפסודיה רומנית' בימי ג' ו-ו', ומספקת בכך תענוג גם לאוזניים ולא רק לחיך. מבט על קהל הסועדים, המצטופף במסעדה הקטנה בשביל ליהנות מהחוויה, מלמד שהסוד הזה הולך ומתפשט. רצוי להזמין מקום או להגיע מוקדם.

ומתענוג אחד למשנהו, הגיע זמן המתוק. אני לא בטוחה מה הזיק לי יותר לשיניים, הניסיון להגות את השם פפאנש (28 ₪) או כמות הסוכר במנה הזו (למי שלא מכיר, זו קינוח רומני מסורתי שמזכיר קצת סופגניה. עשוי מבצק שמרביתו גבינה, ומוגש עם רוטב דובדבנים). מה שבטוח, גם השם וגם הטעם הסבו לי הנאה רבה. חג החנוכה עוד רחוק, אך נראה לי שמצאתי את הסופגנייה החביבה עלי.

לא יכולתי להתאפק וביקשתי לטעום גם מהבקלאווה הרומנית (24 ₪). אולי מדובר במנה קצת פחות "אתנית" (תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה), אך היא נתנה פייט ראוי לפפאנש. לא הצלחתי להחליט עם איזה טעם אני רוצה לסיים את הארוחה, אז במשך דקות ארוכות המשכתי לכרסם משני מיני התופינים. לשיניים שלום, לכרס גם כן.

לא הסתפקנו במטעמים, וליווינו את הארוחה ביין, כי אמא אמרה שאסור להזניח את האלכוהול. סתם, אמא שלי לא באמת אמרה את זה, אבל אני בטוחה שמתישהו, באיזשהו מקום בעולם, איזו שהיא אמא אמרה את זה. ועם אמא לא מתווכחים, אז בהנאה רבה לגמנו קברנה סוביניון רומני מיקב 'Murfatlar' (20 ₪ לכוס), ואחריו התפנקנו עם פינו נואר (25 ₪). שניהם היו טעימים ונעימים, והיוו בני לוויה מוצלחים לאוכל המוצלח לא פחות.

אין ספק שתל אביב מתאפיינת ביחס כמעט בלתי סביר בין מסעדות לסועדים. גם בתוך כל השפע הזה, 'רפסודיה רומנית' מצליחה להתייחד בזכות אוכל מצוין במחיר הוגן, שילוב יוצא דופן בין מוזיקה ומזון ואווירה ביתית. זו האחרונה גורמת לי להתבצר יותר ויותר בהחלטתי לשוב למקום, בין אם בשביל לשבת בו בניחותא או פשוט כדי לקחת אוכל ולהפוך את הבית הפרטי שלי לביתי עוד יותר.

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי