צמחוני בכאילו בג'קו

לא ספרתי בדיוק, אבל אני מניח שמיום שבת שעברה ועד חמישי האחרון באו אל קרבי יותר מחישה ק"ג של בשר. קצת פחות מקילו בשר ליום. זה התחיל ב'על האש' אצל ההורים, המשיך בשאריות מה'על האש' בעבודה, ונגמר בכבדים על המחבת שפשוט לא הספיקו לעלות ל'על האש' אצל ההורים, אז הבאתי אותם איתי לתל אביב. שישה ימים, חמישה ק"ג בשר, אחד אלוהינו.

בחמישי האחרון כבר הזעתי בריח צ'וריסו, הרגשתי כמו קבב ודמיינתי את עצמי בלילות נשרף באש הגיהינום, על סיח מלובן, כשמעליי צוחקות כל החיות שאכלתי ומעליהן כל הצמחונים שאכזבתי בשבוע הזה. למות ב"על האש", כמה סמלי. צדק פואטי של ממש.

כך התקבלה ההחלטה בערב יום חמישי לפרוש מתאוות הבשרים לשבוע שלם. שבעה לילות ללא בשר. הצמחונים במשרד חיבקו אותי באושר, הגברים בחיי סיננו אותי ומחקו אותי מהפייסבוק, אבל אני והקיבה שלי ידענו שאנחנו עושים את המעשה הנכון. למזלי הרב, פירות ים הם לא בשר, אז מהר-מהר נסענו ל'ג'קו'.

יש מספר מוסדות קולינריים שפרצו את גבולות חיפה לשאר הארץ, ובהן אנו החיפאים נהיה גאים תמיד (אם כי גם נטען  תמיד "שאין כמו המקור"). 'ג'קו דגים ופירות ים' הוא אחד מהם. להיות חיפאי ולא להכיר את ג'קו זה קצת כמו להיות ירושלמי ולא להכיר את פינתי (המקורי) או רמת גני שלא מכיר את עובד (למרות שהוא מחצל ומבצבץ בגבעתיים). פשוט אין חיה כזו, וגם אם הייתה - אני מבטיח שהשבוע לא הייתי אוכל אותה. השבוע אני בצמחונות.

נכנסנו הנסיכה ואני בראשון בערב אל הסניף הנתנייתי של 'ג'קו', שבמבט ראשון נראה כי התרחק מאוד ממסעדת האם בעיר התחתית שבחיפה. הווילונות היפים, המוזיקה הנעימה, הבר וההיכל הרחב הזכירו יותר מסעדה תל אביבית מאשר מסעדת ימאים פשוטה מול הנמל. אבל אני בעד שינויים קוסמטיים, כל עוד האוכל נשאר של ג'קו. כיאה למסעדה הוותיקה, ברגע שהתיישבנו התיישבו יחד איתנו על מפות הנייר עדר- סליחה...- זר צלוחיות סלטים טריים וריחניים.

כמיטב המסורת היו שם הטחינה הנהדרת עם הסחוג, החמוצים הכבושים, חצילים ברוטב עגבניות, חומוס ביתי, סלט כרוב סיני (אחד האהובים עליי), טאבולה חמודה, גזר חרפרף, דגים כבושים (הרינג, במידה וסבתא שלי קוראת את הכתבה) והכוכבים שלנו: סלט עגבניות ופלפלים חריפים (כשהנסיכה שיחקה אותה אייל שני עם הסופרלטיבים שהיא הרעיפה על העגבניות בסלט), איקרא ביתית עם בצל ירוק - אולי האיקרא היחידה שאני מוכן לאכול (סליחה סבתא), ומעל הכל ניצחה הפוקאצ'ה הדקה והחמה, שאילולא היא כל הנס הזה שנקרא "ראשונות" לא היה מתרחש. את מה שנשאר מהפוקאצ'ה, שמרנו קרוב ובצדק. משום שבעתיד יהיו שרימפס, והם ישחו בשמנת וחרדל ומישהו צריך לנגב את הרוטב הזה איך שהוא...

כמו בכל פעם ב'ג'קו', 10 דקות מהרגע שבו התיישבנו כבר היינו די מלאים. מה שלא הפריע לעמרי, מנהל המשמרת, לצ'פר אותנו ועוד כמה שולחנות במסעדה בחציל שלם קלוי על הגריל עם טחינה וירקות צלויים (20 ₪) ובמגש פרחי כרובית מטוגנים בפירורי לחם עם רוטב צ'ילי מתוק (20 ₪). הכרובית הייתה קשיחה, עסיסית ולא שמנונית למרות הטיגון והחציל היה לוהט ובשרני מאוד. אבל יסלח לי ג'קו שהרשתי לעצמי אך לטעום מהמתנות היפות, כי לא לשם כך נתכנסנו כאן.  אנחנו כאן בשביל לקבל את מה שהים הנדיב מוכן לתת.

ברזיל שולחת גול נוסף לשער של חוף השנהב בפלאזמה שמאחורינו, גוורצטרמינר גרמני מעולה של ד"ר לוסן וילה וולף (95 ₪ לבקבוק) נכנס לשמפנייר, ואנחנו מתחילים לדבר ברצינות. שרימפס בחרדל ושמנת (79 ₪) בקערה שלפנינו מתחילים למצוא את יעדם הסופי אחד-אחד, וערימה קטנה של זנבות שרימפס הולכת וגדלה לידנו. השרימפס המעולים הם רק ההתחלה, כי שנינו זוממים על הפוקאצ'ה מהמערכה הראשונה שתמלא את תפקידה בניקוי הקערה. עוד אנו זוממים, באה גלאיה ושינתה את הכול.

הפוקאצ'ה פשוט נראתה מיותרת מול קערה ענקית של מולים, קלמרי, ראשי קלמרי, אויסטרים, שרימפס וסרטן כחול גדול, ששחו באגמון חמאה, שום ויין לבן (וזו רק הגלאיה האישית! אני לא יכול לדמיין את הגודל של הזוגית). כל פירות הים ששחו שם, ללא יוצא מן הכלל, היו מצוינים. הרוטב הורגש והשתלב בכל ביס במנה הזו, לכלך את האצבעות כמו שצריך, התיז על החולצה/שמלה והעלה בנו חדוות אכילה של תינוקות, אבל תינוקות עם טעם טוב באוכל. במחיר של 89 ₪ לגלאיה, אני לא אגזים אם אומר שזו מנת מיקס פירות הים הטובה והמשתלמת בארץ.

הנסיכה שלידי שיבחה והיללה את הדניס הפתוח (84 ₪), בו הייתה נוברת בזמן שאני נאבקתי בזרועות הסרטן הכחול (נגמר תיקו).  מעט שמן זית, קצת סומק ולגריל, זה כל מה שצריך בשביל לעשות דניס אחד לדניס אחד מצוין ואת הנסיכה למאושרת. במחצית החלפנו צלחות. אני התחלתי למצוץ את בשרו הלבן של הדג והיא עברה לנקום את נקמתי בסרטן הכחול (0:1 לנסיכה בהארכה). בשלב הזה אני תליתי את המגבת, וזה בדיוק בו השלב שבו הנסיכה קמה לתחייה.

עמרי, מנהל המשמרת הוותיק ניגש אלינו ושאל: "אפשר אולי לעניין אתכ.." - "קרם ברולה!" קטעה אותו הנסיכה בחוצפה שאינה הולמת בני מלוכה. עמרי המופתע התעשת והבין עם מי יש לו עסק. אני הזמנתי ל"עצמי" (באיומי כפית של הנסיכה) קינוח נוסף בשם 'שילה' (29 ₪), שהגיע מיד והתגלה כמבנה ארכיטקטוני מפתה: תחתית גנאש אספרסו, שכבת קרם קפה בשילוב חוטי מייפל ומעליהם שכבת ריבת חלב. מגדל בבל של אושר וגלוקוז. הנסיכה העסיקה את עצמה בשילה בדרך לקרם הברולה (29 ₪), וכשהאחרון הגיע - איבדתי אותה לגמרי. שעה אחר כך בתל אביב, בזמן שהיא מתעוררת מתרדמת הסוכר שלה, היא טורחת לציין שהקרם ברולה היה מצוין. 8 בסולם הנסיכה. מזל שעמרי פינק אותי בכמה טראפלס כהים ועשירים מתוצרת הבית (26 ₪) באותו הזמן, כי באמת חששתי מנפילת סוכר.

נפרדנו מהצוות ומעמרי, מנבחרת ברזיל ומשארית הפוקאצ'ה והתחלנו במסע הארוך בחזרה לעיר הגדולה. תוך כדי כתיבה אני חושב לעצמי שהצלחתי פעמיים: גם הצלחתי לאכול ארוחה צמחונית (נניח) נהדרת ובכלל לא לחשוב או לקוות לבשר, וגם לעבור פעמיים באזור חיוג פולג ולא להזכיר ולו פעם אחת את איקאה!
שיט.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בג'קו? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי