קו ירושלים-תל אביב באתנחתא

לירושלים יש קטע מיוחד. לא רק קדושה, כותל וכל אלה, אלא השפה הייחודית, המנטאליות האחרת והאוכל עם טעם של עיר הבירה. כולנו אוהבים לספוג את האווירה, אבל עם יד על הלב, כמה באמת מוכנים להיכנס לאוטו ולנסוע עד לשם?

אל תרגישו רע אם אתם נכללים ברשימה הזו, גם אני באותה סירה. תל אביבי עצלן וצר אופקים, בעל טראומת "אני אוציא את האוטו ולא תהיה לי אחר כך חניה", שלא לדבר על בזבוז דלק במא'אתיים ₪ בעליות של ירושלים. כדי לאכול מזון עם נגיעות של קדושה, הוא יהיה חייב לבוא אליי, ועדיף באזור דיזנגוף, שיהיה קל"ב.

על 'אתנחתא' שמעתי מחברים. האוכל סטייל ירושלים, גם הבעלים מירושלים והשם הארמי משרה אווירה של שמואל ב'. בחמש דקות הליכה, בלי להטריד את הרכב שנח לו בחניה פגז מטר מהבית, הגענו הארוסה מ' ואני לארוחה עסקית ירושלמית באמצע דיזנגוף. 'אתנחתא' נותנת תחושה שמדובר בקלאסיקה, מקום שסבא של סבא בנה כשהגיע לתל אביב. אפשר לדמיין אותו חוגג את הקמת המדינה עם הרדיו הישן שעד היום נשמר ליד הבאר, תולה מנורות אהיל בשיא המודה ומדגים לכל אלה מהמרכז איזה טעם יש לאוכל אמיתי.

רק המסך הענק שהוצב במרפסת שובר במשהו את העיצוב הנוסטלגי ומחזיר אותך ברגע ל-2010. בדרום אפריקה יש מונדיאל, מומלץ לצפייה על בטן מלאה. המקום אוטוטו חוגג שלוש שנים, גם סוג של עתיק בסטנדרטיים של תל אביב, ועדיין מלא בשעה 19:30, בערך בשעה בה תפסנו גם אנחנו שולחן.

התפריט העסקי מציע שלל עיקריות שכולן נכללות גם בתפריט הרגיל, אבל במקרה הזה בתוספת מנה ראשונה ושתיה. מ' הלכה על נקניקיות מרגז (54 ₪) וקיבלה מנה לא שגרתית - המרגז נחו על תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי, שילוב שהפתיע לטובה את שנינו. זו גם היתה מנה גדולה יחסית ואת השאריות נאלצנו להשאיר לפינוי מצד המלצר.

המנה שהזמנתי אני שיקפה אולי טוב יותר את השיק הישן של בית הקפה-מסעדה הזו: מכתש פול מצרי חם, כלומר חומוס. צורת ההגשה היתה עוד פחות שגרתית מהמרגז. מכתש, כשמו כן הוא, הוא מתקן לכתישת תבלינים, בדיוק כמו שלסבתא של סבתא (אשתו של סבא של סבא) היה בבית. את החומוס-פול מצרי-טחינה-ביצה-לימון ושמן זית כותשים ידנית עם מוט העץ, והרי לכם תערובת מגניבה לאללה. הטעם היה מצוין, על אף שבכל הנוגע לחום אפשר היה אולי לצפות לטמפרטורה גבוהה יותר של כל העסק.

בתור תוספת הגיעה פוקצ'ה ענקית, שמגיעה היישר מספינת הדגל של המקום - הטאבון. תנור לבנים ירושלמי אסלי שאחראי ללא מעט מנות ב'אתנחתא', ומוציא שלל פוקצ'ות בקצב מעורר השראה. לחומוס שלי התלוותה הפוקצ'ה הטבעית, כשעל הטעם והריח מופקדת בין היתר העירית שפוזרה מלמעלה. גם צלוחית מלפפון חמוץ וזיתים היתה שם, כי זה חובה, וגם קצת סחוג להגברת החשק. ועם כל הרעב, גם כאן היה מדובר במנה גדולה ומשביעה מאוד, שהסוף שלה נשאר בתחתית המכתש ללא דורש.

הרצון למשהו מתוק התגבר על הבטן המנופחת, וביקשנו להמליץ לנו על קינוח קליל. זרמנו עם ההמלצה וסגרנו את הארוחה עם סוויט רולס (28 ₪) - רולים קריספיים ממולאים בשוקולד בקרם שוקולד לבן וקרם ריבת חלב לסירוגין, ומעליהם גנאש שוקולד חם. שווה, ואכן קליל.

ואחרי חוויה ירושלמית שונה לעיניים ולחיך התל אביביים - הולכים הביתה. את הירידה מירושלים חסכנו, גם את כל הנסיעה בכביש 1 והכי חשוב - את חיפוש החניה האין סופי. ירושלים שלנו היתה לערב אחד באמצע דיזנגוף. חמש דקות והיינו בחזרה בבית. הספקנו אפילו למחצית השניה מדרום אפריקה. עצלנים, תפור עלינו.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול באתנחתא? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי