לגור על המים

הצמחוני (אינו אוכל בשר, עוף וכל אחת מחיות האדמה, אך עם חיות הים הוא דווקא בסדר) לא ישן כבר חודשיים. לא שאני מרחם עליו, הוא לגמרי עושה את זה לעצמו ( כי פשוט כזה הוא - מטומטם). כשהוא שם מטרה לנגד עיניו, במקרה דנן רכישת דירה חדשה ומכירת הדירה שלו, הוא לא ינום ולא יישן עד שישיג אותה. בחודשיים האחרונים הוא הספיק להתפטר מהעבודה, לשכוח להתגלח ולראות כל דירה המוצעת למכירה בחולון וסביבתה. בשיחה השבועית שלנו הוא מפרט לי כיצד ענייני הדירה התקדמו השבוע, עם כמה מתווכים הוא נפגש, כמה קונים פוטנציאליים ביקרו אותו וכן הלאה במשך שעה ארוכה.

בין מרפסת לטאבו, שאלתי אותו: "ומתי לאחרונה יצאתם לבלות?". כשנעניתי "ראינו דירה חמודה היום ברחוב סוקולוב, אבל יש לה כמה בעיות צנרת", הבנתי שהצמחוני עומד לאבד את עצמו לדעת. בשבת האחרונה קבעתי שיאסוף אותי לקראת מוצאי השבת, לאן? לא אמרתי. ידעתי שאם הסיבה תישאר בסודיותה, לא תהיה לו ברירה אלא להתנתק מהקריירה החדשה שלו בנדל"ן. כל הדרך להרצליה הוא מנסה לנחש (ולנהוג בו זמנית, לא פשוט)  לאן נוסעים, וכשחנינו סמוך לחוף הרצליה הוא כבר איבד לגמרי מושג. רק כשנכנסו בשערי 'על המים' הוא הבין ונרגע. גם אני, האמת. העיצוב הנקי והפשוט, רעש הגלים, השקט שלפני השבוע שבפתח והשקיעה הזו, לא משאירים לך סיכוי אלא להתרווח בכיסא שלך ולבהות בשתיקה בים.

שלב א' בתכנית שלי - להוציא את הצמחוני מהבית - הוכתר בהצלחה. עכשיו לשלב החשוב יותר: שייהנה הבחור.  'על המים', שעומדת על תילה מזה 21 שנים, היא אחד המוסדות הידועים לחובבי פירות ים ודגים בארץ ובעיקר ידועה ככזו שהצליחה לשמור על איכות המנות וטיבן לאורך תקופה ארוכה ויציבה, מה שהקנה לה קהל ותיק וקבוע. אנחנו טרם ביקרנו בה, אבל הגענו מלאי ציפיות.

על מנת ליהנות ממה שנשאר מהשמי ההרצליינית שנטתה להיעלם, פתחנו בקוקטייל דאקירי פסיפלורה (38 ₪) וכוס סוביניון בלאן 2008 צונן של יקב 'אסף' (יין החודש, 29 ₪). הצמחוני שנהג,  החליט לא לתת לאלכוהול יד ושתה רק מהקוקטייל במתינות אך באהבה. אני לגמתי מהיין שלי בחיוך בזמן שראיתי צלם אנוש חוזר אליו. התלבטות ארוכה מאוד מבין המגוון הראשונות שמציעה על המים הובילה אותנו לשתי מנות רציניות, אשר יקומו או יפלו על דבר אחד בלבד - טיב וטריות המוצר.

מלאי חשש והתרגשות טעמנו מסביצ'ה מוסר ים (60 ₪) ומהקוקי סן ז'ק ואספרגוס (59 ₪), כשאני פצחתי בסביצ'ה והוא בקוקי. כל אחד מאתנו לעס בשקט, בהה במנתו במשך דקה ארוכה ואז נפגשו מבטינו למבט אחד מרוצה ומלא הערכה. המנות הראשונות עלו על הציפיות. הסביצ'ה טרייה, חמצמצה, כמות מדויקת של מלח גס, לימון, פלפל צ'ילי ואבוקדו לא משתלטים או מפריעים  לטעם הטרי של הדג הנא, אלא מרימים אותו לגבהים להם הוא ראוי. השוס האמיתי במנה הזו הוא חתיכות האננס שהפתיעו אותי ואת הצמחוני והעניקו סוף מתוק לסיפור.

גם בקוקי סן ז'ק המצב דומה - צלחת עמוקה, תחתית יין לבן, שום ושמנת ובה משתזפים ארבעה קוקים (או קוקיות? מה צורת הרבים של 'קוקי'?!) שמנמנים, לבנים ויפים שגמלו לנו כהלכה לאחר שהעברנו אותם סיבוב ברוטב שבתחתית הצלחת. אותו רוטב קלאסי לא בוזבז חלילה, והוא מצא את עצמו נלקח לסיבוב שני, הפעם באמצעות פוקצ'ה עגולה, חמה ועטורה ברוזמרין (24 ₪).

בעיקריות המצב לא היה מזהיר יותר. הטרדנו כל מלצרית, מלצר, שוטף כלים ואת צביקה , מנהל המשמרת, כדי למצוא את העיקרית המושלמת. הגענו עד לכאן ואנחנו לא מתכוונים להסתפק בפחות מהטוב ביותר! ראשונה נפלה ההחלטה בנוגע לפילה טונה אדומה בסגנון יפני (120 ₪), שהדעות לגביה היו תמימות: אחת המנות המיוחדות במסעדה. בנוגע למנת פירות הים, אחרי דקות ארוכות החלטנו דווקא ללכת על פשוט – 'מיסטו דה מארה' (99 ₪) כלומר, מיקס מן הים. להקת קלמרי, שרימפס ומולים בשמן  זית, שום, לימון ופלפל חריף. גם מנות פשוטות צריך לדעת איך להכין נכון. המנות הגיעו יחדיו לשולחן, לא לפני שניקינו את חיכנו בעזרת סורבה לימון עם לימונצ'לו. מנהג נהדר וכמעט זניח, שבכל פעם מחדש מרשים להיתקל בו במקומות המועטים בארץ בו מקפידים על כללי הטקס.

אני התחלתי עם הטונה האדומה, הצרובה עם מעט מרינדת סויה ומוגשת בצלחת רחבה לצד פרח ג'ינג'ר, עלי ווסאבי וצלוחית רוטב סויה. פילה כל כך טוב ועדין לא זקוק להמון טעמים, רק קול שני יחיד שידגיש את הטעם המרכזי - דג מצוין. הצמחוני פצח בפיצוח המולים, וככל שהזמן והפירות עברו, הוא החל להנהן בראשו חזק יותר ויותר, כשבוי בטראנס, תוך כדי מלמול שמות כל מסעדות הדגים שהוא זוכר שאינן מגיעות לקרסולי 'על המים' (לפחות על פי מנת המיסטו דל מארה). והוא לא טעה: המנה נתנה את מלוא תשומת הלב לפרי הים ולטעמיו הטבעיים והעסיסיים.

אנחנו כבר אחרי, לוגמים לאט תה חם עם נענע (12 ₪), אוחזים את קיבתנו המלאה ביד אחת, סיגריה בשנייה, והנה צביקה מנהל המשרת מגיע ובידיו שתי כוסיות. "זה לא כל כך נראה לי" לוחש הצמחוני, אופטימי כתמיד. איך יכולנו לוותר על דיג'סטיף במקום שכל כך מקפיד על כללי הטקס? הצמחוני, שהקפיד לשתות בעיקר מים מוגזים, הוריק במכה כוסית שארטרז ירוק (42 ₪) המכיל 55% אלכוהול. בשלב הזה אני חושב על לנהוג חזרה בעצמי, אך צביקה הכין גם לי הפתעה בדמות 'רוסקי סטנדרט אימפריה', וודקה יוקרתית התופסת את מקומה הראוי בארץ (33 ₪) וטוב שכך, שכן מדובר בהחלט בוודקה-וודקה. 

צלחת גבינות ריחנית ומפוארת מוצאת את דרכה לשולחן דובר צרפתית, מזכירה לי שוב שהצרפתים כנראה עושים משהו נכון, אך מזכירה לי שעוד קינוח לפנינו. כמו בנדל"ן, גם בקינוח הקפדנו על תחקיר מדויק בתחום המתוקים, ושוב לא טעינו. העלנו בחכתנו שני קינוחים מצוינים, קלאסיים כמעט, שפשוט עשו את העבודה. קרם ברולה (35 ₪) מפצפץ היה כה טוב, שהחלטתי להפתיע את הנסיכה שלי ביום ה' בביקור נוסף במקום, רק לשם בדיקת הקינוח האהוב עליה (באותו הערב, מתברר, יופיע גם הרכב ג'אז במקום, כך נשלב גם תרבות ונגיד שזה היה מתוכנן חודשים מראש...).

הקינוח, ששבר לנו סופית את אבזם החגורה, היה כל כך פשוט שזה כמעט טיפשי להתלהב ממנו כל כך: שלושה כדורי גלידת וניל ברוטב טופי חם, שקדים וטוויל (32 ₪). אין לי מה להלל את הקינוח הזה, הוא באמת פשוט, טעים עד כאב וממכר לאנשים שלא יכולים להגיד לא לטופי (98% מאוכלוסיית העולם).

אני מדדה שיכור למכונית, הצמחוני לוקח אחריות ופותח חלון שאנשום, ולפתע, באחת הסמטאות החשוכות של הרצליה, הוא נעצר לצד אחת מהווילות העצומות המאכלסות את העיר. "מה אתה עושה?!" שאלתי אותו בהפתעה; "חכה רגע" הוא אומר לי, "רשום פה על הדלת 'למכירה'".

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי