טעם של פעם בקמליה

א' ואני לא מאלו שמתנפלים על ילדים ברחוב, צובטים את לחייהם ומתחננים להחזיק אותם. רוב הילדים אפילו משאירים אותנו אדישים וגורמים לנו לתהות למה מישהו בעצם רוצה להשליך לפח את מה שפעם כונה חיים, ולהפוך את שגרת היום לטיטול אחד גדול. כל זה היה נכון עד לפני שבוע, עת נולד לא' האחיין הראשון וההורס. הבנתי שגם א' נפל שדוד לרגלי התינוק, כשהתקשר אליי וצעק: "שלוש שש מאות, הקטן הזה עוד יהיה מתאגרף, אני אומר לך!".

אפילו אני, שחיי הפרטיים הם קודש קודשים ולא נולד (עדיין) היצור שיעיר אותי באמצע הלילה או יגרום לי לוותר על מסעדה נחשבת, התרגשתי כששמעתי שא' היקר הוא כבר דוד גאה למתאגרף לעתיד. מתברר שכולם, בסופו של דבר, בין אם כדודים ובין אם כהורים, נופלים שדודים לרגלי התינוקות ההורסים האלו, שלמרות שהם הופכים את חיינו על פיהם, כולנו מתים על הריח שלהם ועל הרגליים השמנמנות שבא לאכול אותן.

הדוד הגאה א' הסכים לנטוש את המתאגרף הקטנטן לכמה שעות ולצאת לחגוג עימי את המאורע המשמח, אולם התנאי היה שהחגיגה חייבת להיות במקום שעדיין לא היינו בו. לא' ואני יש היסטוריה קולינרית עתיקת יומין הכוללת את רוב המסעדות בתל אביב, ולכן לרגל הפיכת האיש לדוד, יש לצאת מהעיר הגדולה אל עבר הלא נודע. הפעם הלא נודע שנבחר הוא קיבוץ ניר אליהו, אי שם לא רחוק מכפר סבא, המארח תחת קורתו מסעדה קסומה בשם 'קמליה', מסעדה שככל הנראה, לבושתכם, אתם לא מכירים.

עד שהגעתי ל'קמליה', לא זכרתי בכלל עד כמה התרגלתי כבר לסטייל התל אביבי המפונפן, שכבר נראה לי כחלק משגרת חיי הגסטרונומיים. מנות עם שמות מפוצצים, מרכיבים הזויים ותפריטים לא ברורים - כל אלו הם כבר חלק מסעודות היום-יום שלנו, ולכן מה רבה הייתה תחושת הנוסטלגיה שמילאה אותנו, כשהגענו למקום שכה הזכיר לנו כמה התגעגענו למסעדות של פעם, שרק מחוץ לעיר עוד יש להן זכר. אלו שאפשר להבין כל מנה בתפריט שלהן, אלו שהמחירים שלהן לא מפילים אותך מהכסא, אלו שאתה מרגיש בהן בבית.

ב'קמליה' יש בכל יום רביעי הופעה: על הבמה נגן גיטרה ולצידו זמרת, מנגנים ושרים בדיוק את מה שאני אוהבת. שעת ערב מאוחרת, רוח אביבית נושבת, תפריט קריא ומפתה, לצידי דוד טרי ומאושר, וברקע זמרת ששרה "עוד יש מפרש לבן באופק, וענן שחור כבד - כל שנבקש, לו יהי". צריך עוד משהו חוץ מזה? אה, כן. אוכל טעים.

למנה ראשונה בחרנו במרק חצילים על בסיס שמנת ופטה (30 ₪), המוגש עם שמן צ'ילי וגרעיני חמניה - מעדן סמיך ומרטיט, שגורם לכל הערב הזה להיות עוד יותר יוצא דופן ממה שהוא, אם זה בכלל אפשרי. הדוד הטרי בוחר במנה יותר קונבנציונאלית. בכל זאת, כדוד הוא כבר לא יכול לחיות עוד על הקצה. לשולחן מגיע פטה כבד (36 ₪) מצופה בחמאה, לצד ריבת בצל ובריוש. טעים ככל שפטה כבד יכול להיות. מנת הביניים שהזמנו, הפתיעה אותנו עד מאוד.

כמעט כמו בקפולסקי של פעם, מצאנו כאן מנת רטרו הורסת, שמכונה 'קרוק פטריות' (38 ₪), ומכילה שלל סוגי פטריות המוקפצות בחמאה, יין לבן ושמנת. איזה כיף שיש עוד מסעדות שלא חוששות להגיש מנות כאלו! גם א' וגם אני ליקקנו את האצבעות וכן את הפטריות. חבל שאין בתפריט גם תפוח אדמה מוקרם, ואני לא צינית בכלל. איזה כיף להיזכר בזמנים בהם כל יציאה לבית קפה הייתה חגיגה, הימים בהם קדאיף בקפולסקי היה ההיי-לייט של השבוע. בימים ההם לא לקחנו הכל כמובן מאליו, בימים ההם התרגשנו יותר.

למנה עיקרית המשיך הדוד ללכת על המובן מאליו, ובחר בסטייק אנטרקוט 330 גרם (98 ₪), שלטעמי השוס הגדול בו הייתה פטריית הפורטובלו הענקית שהונחה לצד הסטייק, ואשר ביצעתי בה את זממי עוד לפני שא' הספיק להביט בה. שיתרכז בסטייק שלו, הרי ברור שאי אפשר לאכול את העוגה וגו'. תענוג צרוף בליל אביב בהיר, כבר אמרנו?

בשלב בו הזמרת הכשרונית עברה למחרוזת שירי עידן רייכל, הגיעה המנה העיקרית שלי, ששמה בישראל (וביוון?) 'יאפרקיס' (56 ₪). מדובר בתבשיל קדירה בלקני האפוי בכלי חרס אישי ומכיל בשר טחון, אורז עם שמיר ומעל עלי גפן ממולאים, ומוגש לצד סלט ירוק וציזיקי, וכל הנ"ל במחיר די משעשע. הזהרתי אתכם שמדובר בתגלית. כחובבת תבשילי קדירה מכל סוג ליקקתי את האצבעות: לפניי הונח רוטב בולונז עשיר שיושב על הר של אורז, וכל התקרובת הזו משתלבת נפלא עם עלי הגפן שמעל. אין לי מושג האם זו המצאה יוונית או לא, מכל מקום מדובר בהברקה, כמו המקום הזה כולו.

שיחה קצרצרה עם צילה, הבעלים, מבהירה מהו סוד הקסם. בצניעות, בחיוך רחב, ברוחב לב ובהנאה צרופה היא מנהלת לה כאן פנינה קולינרית קסומה שלא מתביישת ללכת עד הסוף עם הרטרו, עם הג'אז, עם הפטריות, עם שירי מאיר בנאי. כמעט שכחתי שעוד אי שם אפשר למצוא מקומות כאלו.

קינחנו בקדאיף חלווה (34 ₪) - מוס חלבה על אטריות קדאיף בליווי גלידת קוקוס וסילאן, טחינה גולמית ושערות חלווה. כאן כבר מדובר בקינוח עכשווי ועדכני, שסתם את הגולל על ארוחת מלכים שלא היה בה שמץ של יומרנות. קיבלנו הוכחה שאפשר לשלב חדש עם ישן, רטרו עם עכשווי, ג'אז עם נעמי שמר, רך שנולד עם דוד טרי וגאה. שילובים כאלו הם טעם החיים, תשאלו את צילה מ'קמליה'.

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי