איטליה הקטנה בקפה יפו

הזמנתי את אמי לדייט. לקחתי דוגמא מהמנטור שלי והזמנתי לארוחה את האישה שבזכותה טיפחתי את תאוות המזון המוגזמת והבריאה שלי. למזלי, האלים כנראה ראו את הנחת שהסבתי לאמא שלי, והעניקו לי ערב שכולו אם ובנה. כשהתקשרת ל'קפה יפו' כדי להזמין שולחן לשניים ביום ה' בערב, הודיעו לי שההופעה מתחילה ב-21:30. לא היה לי מושג שתתקיים שם הופעה באותו ערב, אבל החלטתי לא לשאול יותר שאלות והכנתי את עצמי לכל תרחיש אפשרי.

ההליכה דרך הסמטאות הריקות של שוק הפשפשים בלילה כלל אינה מרמזת דבר על מה שמצפה לך בפנים. כשעברתי דרך הדלת הגדולה אל תוך המסעדה, לא נגלתה בפני טברנה אפלולית וקטנה עם קירות אבן וריח ערק, אלא חלל גדול וצבעוני המקושט בנברשות גדולות מהתקרה וצילום פנורמי מרהיב של גגות יפו. אני ואמא תפסנו את מקומנו בין הסועדים הרבים, ליד שולחן עץ קטן שממוקם מול הבמה הקטנה.

מאחורי הבמה, וילונות לבנים ארוכים מסתירים את פנים המסעדה ויוצרים תחושה של הצגה פרטית. בדיוק כשלשולחן הגיע הבלאדי מרי (35 ₪) האדמדם שהזמנתי וכוס יין לבן וצונן - סוביניון בלאן של טרה (28 ₪) - עלה לבמה רוברטו בעל העיניים הנוגות, ושר ממיטב להיטי איטליה מכל הזמנים.

בדיוק כשרוברטו שר על געגועיו לנמל סורנטו, עגנו על השולחן שתי המנות הראשונות שהזמנו: אצבעות פילה סלמון עטופות בבצק פילו (42 ₪), מכוסות ברוטב פסטו תרד ושקדים קלויים, וסלט פרימייר (44 ₪), שהורכב מחסות, גבינת כבשים בשלה, תפוחים, חמוציות ואגוזים. בתפריט כתוב ליד אצבעות הסלמון 'לא לפספס' ואכן לא פיספסתי - זוהי מנה ייחודית עם שילוב מוצלח מאוד בין הסלמון והפסטו. הסלט היה גדול ומלא טעמים, בעיקר בזכות וינגרט הדרים חמצמץ שאיחד את שלל המרכיבים וחתיכות גבינת הכבשים הרבות, שהעניקו לסלט עומק ומרקם.

בערך ברגע שניגבתי את טיפות הרוטב האחרונות מקערת הסלט עם פיסה מלחם הבית, החל רוברטו לחמם את האווירה. הקצב עלה ומהשולחנות התרוממו להם זוגות ופצחו בריקודים מהסרטים. המנדולינה הדמיונית שרוברטו אחז בידיו הפיקה מנגינות מהפנטות, ולקוחות מכל השולחנות שידעו את מילות כל השירים הצטרפו לפזמונים בקול גדול.

בשלהי סיבוב סוער של מחיאות כפיים קיבלנו את המנות העיקריות: פטוצ'יני בחמאת אגוזי לוז עם שברי אגוזים  ופרמז'ן (46 ₪) ופיצה מרגריטה (35 ₪). מנת הפסטה הנפלאה הזו הייתה כל כך טעימה ועשירה, עד שלמרות ההסכמה המוקדמת שנחלוק את שתי המנות, היא הניחה לקערה להישאר בצד שלי, ככל הנראה מחשש לאבד אצבע. בצק הפיצה היה דק ופריך והרוטב היה מלא טעמים של שום ושמן זית, כיאה לפיצה מרגריטה אמיתית וטובה.

לרוברטו יש כנראה יכולת מאוד מפותחת להרגיש את הקהל, משום שאיך שאני ואמי נשענו לאחור, הוא פתח בשורה של סרנדות מרגשות. בשולחן הגדול מאחורינו עלו זעקות 'מזל טוב' שבישרו על יום הולדת 90 שחגגו למישהו, ואני כבר התחלתי לחשוב על הקינוח. על מנת להסביר את הרצון שלי לקינוח באופן מיידי, נאלצתי להסביר לאמא שלי את תיאוריית הקיבות המרובות, הטוענת כי לבן אדם אין רק קיבה אחת כמו שספרי הלימוד הקונבנציונליים היו רוצים שנאמין, אלא שתיים - האחת מיועדת למנות הארוחה ואילו השנייה לקינוח. וכך, בתום המנה העיקרית, פשוט מסיטים את הוושט לקיבת הקינוח וכך אפשר להמשיך לזלול.

בין צהלות השמחה לפרצי השירה, אני מניח שאמי לא ממש שמעה את כל ההסבר המפורט, אז פשוט קמתי וניגשתי לבחור לי מן הגלידות האיטלקיות המצוינות המיוצרות במקום. לצלילי מחרוזת להיטי אסקימו לימון איטלקיים, הגיעה לשולחן מנת וופל בלגי (42 ₪) עם סירופ שוקולד, קצפת, כדור גלידת פיסטוק וכדור גלידת פאי תפוחים. מעבר לכך שהגלידות היו מעולות ומיוחדות, הוופל הבלגי, שבמקרים רבים מדי נספג בסירופ ומתרכך, נשאר פריך וטעים עד הביס האחרון. אין לי מושג מה הם עושים לו שם, אבל זה עובד.

כשהנחנו את כוסות האספרסו שלנו וקמנו מהכיסא, רוברטו נתן לי ולאמי קריצה ידידותית, שגרמה לכך שההליכה חזרה לאוטו דמתה להליכה דרך סמטותיה המתפתלות של נאפולי. מאמא מיה.

* הכותב היה אורח המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי