יוצאים מהקופסה בלני'ס

בכל פעם שאני ננזפת על ידי מכריי עקב בורותי ברזי העיר ללא ההפסקה, אני נאלצת להסכים עמם ולהשפיל ראש בהכנעה. איך אפשר לגור חמש שנים בעיר הכי תוססת בארץ, שלא לומר בעולם, ולא להכיר אותה על בוריה? שאלה מרתקת שאת התשובה עליה עדיין לא מצאתי באופן מוחלט. הייתכן שאני כה פרובינציאלית עד שכל עולמי התרבותי מסתכם בין אבן גבירול צפון לפרישמן? הייתכן שהצלחתי לדחוס חיים שלמים בפיסת הרחוב הזו?

לזכותי ייאמר שהמתחם המצומצם בו פרשתי את חיי הוא מגוון להפליא, ואין שם דבר שתחפשו ולא תמצאו: ברים רועשים, ברים רגועים, בתי קפה, מסעדות מפוארות, סנדלרים, חייטים, תופרים, רוכלים, קבצנים, מפגינים, מאוהבים, שונאים- וכל זה במתחם של 70 בניינים.

"את מתעקשת לשבת לך במגדל השן האבן גבירולי שלך, ולא יודעת כמה אזורים מדהימים אחרים יש לעיר הזאת להציע לך" הזדעקה לעברי ר', חברתי חובבת האופניים, שמדוושת לה ברחבי העיר השכם והערב ומכירה כל פינה כאילו נולדה כאן ולא אי שם בדרום הרחוק. "למה לשלם כזה מחיר על ארנונה, כשכל עולמך מצטמצם בחלקה אחת קטנה?". נכנעתי והחלטתי להניח למדוושת הסדרתית להכיר לי כמה אזורים אחרים בעיר, אלו שרק שמם מוכר לי אך מעולם לא טרחתי לבדוק מה הקטע שלהם, ולמה מישהו בכלל מעוניין לגור בהם.

המדוושת החליטה שהאזור הראשון שאני חייבת להכיר הוא פלורנטין, זה שהידע שלי לגביו הסתכם בכך שפעם הייתה סדרה בשם הזה. "למה לי להרחיק עד לכאן, כשכל מה שאי פעם נזקקתי לו נמצא מעבר לכביש?" ניסיתי את מזלי בהתחמקות אלגנטית, שכמובן לא הועילה במאום. ר' היסתה אותי בשאט נפש, תוך כדי שהיא מובילה אותי בכבישי פלורנטין הכה שונים מהנוף התל אביבי המוכר לי, והראתה לי את היתרון הראשון והעצום של האזור הזה: יש חנייה. כן כן, השעה 21:00 ונמצאה חנייה פנויה.

ההלם השני היה הנוף, גם האנושי וגם האדריכלי. פלורנטין לא דומה לתל אביב שאני מכירה, ולא במובן השלילי: ערב רב של צבעים, חנויות ואנשים, שכמו נלקחו מקיבוץ בגליל בתחילת שנות ה-80. החנויות פתוחות כולן כאילו עכשיו תשע בבוקר ולא בערב, אנשים הולכים בקבוצות, נראים מאושרים כאילו אין שכר דירה בעולם. עד כאן היה נחמד, אם כי עדיין לא הבנתי על שום מה טרחתי להוציא את אפי מהמתחם הקסום שלי. ואז הגענו למקום שלשמו התכנסנו: מתחם הברים של פלורנטין. מי חשב שיש דבר כזה? מתברר שאני היחידה ביקום בערך, שלא ידעתי שפלורנטין היא מעוז של ברים ומסעדות שוקק ופעיל.

השעה: אחרי תשע בערב. המיקום: סוף העולם. התפוסה בברים: מלאה. ההכרה בכך שרק אני חייתי עד כה בתחושה המוטעית שפלורנטין היא סוף העולם ימינה, החלה לחלחל בי, ורק גברה כשנכנסו ל'לני'ס', הבר-מסעדה הוותיק ביותר בפלורנטין. עשור שלם שהמקום הזה עומד על תילו והומה אדם ערב-ערב. חור בהשכלה כבר אמרתי? האווירה בלני'ס מסבירה חלק מהיותו הומה אדם כבר למעלה מעשור. יש משהו מרגיע כאן, אם זה בבר ואם זה בשולחנות הגבוהים שלצידו. גם בחוץ אפשר לתפוס שלווה של לילה, ואפילו לדייט רומנטי הייתי מוכנה לבוא לכאן. כרגע הדייט היחיד שלי היה עם בחורה עצבנית שלא מאמינה איך אפשר שלא להכיר את איזור פלורנטין.

כדי להרגיע אותה, הזמנתי לנו מרגריטה פסיפלורה קפואה (39 ₪) שקיררה את כעסה של המדוושת, ועזרה לנו לעבור למנות הראשונות. מאחר שאת הבוקר כבר בילתה ר' בדיווש, הגיעה השעה לאזן את הקלוריות, וכך הגיע אל שולחננו 'מיני בורגר' (מיני = פחות ייסורי מצפון), המבורגרון קטן מבשר עגל המוגש עם צ'יפס (28 ₪) - מנה משתלמת ולא רק לפתיחה.אני, לעומת זאת, בחרתי במנת פתיחה של קלמרי קריספי (31 ₪), שהתגלתה כהר עצום של קלמרי מטוגן לצד רוטב איולי צ'ילי משובח. אך ראו הוזהרתם: המנה ענקית ומיועדת לחלוקה. לצערי ל-ר' יש איזה שהוא עניין עם ההוא שלמעלה, ולכן נאלצתי להתמודד לבד עם הקלמרי, אך יש שיאמרו כי עשיתי זאת בגבורה ובאומץ לב.

אחרי הראשונות בדקנו מסביב את השטח, וניסינו לעמוד על טיבה של האוכלוסייה הפלורנטינית שיושבת כאן, בלני'ס. גילינו מגוון מסקרן של צעירים, מבוגרים, תיירים, מאוהבים. את כולם אפיינה שלוות נפש פלורנטינית שהיא מצרך חובה ככל הנראה לשוכני האזור.

לעיקריות טעמנו סטייק פרגית על הגריל (44 ₪) שהוגש עם סלט ירוק ופירה ששודרג בבצל מטוגן, מנה משביעה ומשובבת נפש, וכן פילה סלמון בגריל (52 ₪) עם שעועית ירוקה וסלט קצוץ, כזה שהורגש שנחתך זה עתה. ר' דוגלת בכך שאם התחזרנו בראשונות, ננסה לשחק אותה רזות בעיקריות. אני דוגלת בזה שאם כבר יצאנו מפתח הבית, בואו נתחרע כאילו אין מחר.

למרות תיאוריות החזירות שלי, אפילו לי כבר לא היה כוח לקינוח ("האם פלורנטין ממש משפיעה עלי?" תהיתי ביני ובין עצמי. אולי זה האוויר). במקום קינוח, בהיתי במסך הענק ששידר את משחק הפרידה של מכבי ת"א מאירופה ומפרטיזן בלגרד, הבטתי סביב בשלווה של האנשים שהסבו לשולחנות ולבר וגיליתי שהשלווה כאן באזור מדבקת.

אולי באמת הגיעה שעתי לצאת מן הקופסה ולחפש קצת שלווה במקומות אחרים ומעט רחוקים מהמתחם הקטנטן שלי, ולצעוד אל עבר שכונות אחרות, כאלו שיש בהן ברים שכונתיים שמגישים ערימות טעימות של קלמרי על רקע דייטים לוהטים ומשחקי כדורסל חשובים. אין ספק, הגיעה העת לצאת מן הקופסה. נסו זאת בהזדמנות.

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בלני'ס? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי