קפה איטליה: כמה פשוט, ככה טעים

"הפשטות היא התחכום האולטימטיבי", קבע לאונרדו דה וינצ'י, וצדק. כמה מאות שנים אחרי כתב ארי דה לוקה את 'הר אדוני', ספר מופלא על התבגרותו של נער נפוליטני. ספר שנון, מצחיק, עצוב, מטלטל, אך בעיקר כובש בפשטותו. את חיי העוני הנפוליטניים, על כל המורכבות שבהם וסערות הנפש, פישט ביד אמן לרגעים מזוקקים ומדויקים. בלי תעלולי עלילה, בלי טריקים ספרותיים. כל השמחה והעצב מלווים אותך בספר הזה בצורתם הגולמית, במכות קטנות בבטן. בפשטות.

נזכרתי בספר הזה מרגע שדרכה רגלי ב'קפה איטליה'. המסעדה יפהפיה, אך מה שעושה אותה כזו היא הפשטות. קערות הלימונים והחצילים בכניסה, פחיות העגבניות המשומרות (הנהדרות) המסודרות על המחיצה השקופה בין חלל הישיבה למטבח הפתוח, זרי הפרחים, כסאות העץ הנהדרים. נדמה כי מישהו הצליח ללכוד את נשמת המקום בתפאורה מדויקת, כזו שלא נופלת לקלישאות האיטלקיות הנפוצות כל כך, ועם זאת מספקת תחושה של מקום אחר, כזה עם שפה מתנגנת.

לנשמות טובות אין מה להסתיר, וכך לא מחביאים בקפה איטליה את האוכל מאחורי תאורה מעומעמת ומוזיקה רומנטית, להיפך. חסרונה של המוזיקה יכול היה להפריע אם היה מדובר במקום אחר, כאן המוזיקה האמיתית היא שמחת האוכלים והשותים, וזו מצידה, גדולה. אווירה אמיתית שנולדת מאופיו של המקום.

פתחנו בקרפצ'יו מוצרלה (38 ₪), מנה פשוטה שתלויה אך ורק באיכות חומרי הגלם. שמן הזית הנהדר וקונקסה עגבניות אדומות-אדומות, סיפרו את הכל: פשוט אך מושלם. עם המנה קרענו בידיים פוקצ'ה ביתית (12 ₪) מצוינת, פריכה מבחוץ, רכה מבפנים ולא מתחבאת מתחת לשלל תוספות. פטריות אליו אוליו (32 ₪) הגיעו צרובות במדויק, כך שנשארו עסיסיות ולא הגירו את נוזליהן למוות. זו מנה כל כך פשוטה וכל כך קלה, ובכל זאת כל כך הרבה מסעדות נופלות בביצוע שלה. לא כאן.

סלט פטרוזיליה, פנצ'טה וביצה קשה (36 ₪) היה טוב, אם כי קצת חסר ריגוש. המשכנו עם פטוצ'יני תרד וגורגונזולה (56 ₪). הפסטה הטרייה הייתה בשרנית ובושלה כהלכה, נוספו אליה צנוברים, רוקט וגבינת גורגונזולה שיחד השלימו מנה שמחה וצבעונית, כזו שלא רק נכנסת לבטן אלא גם לנשמה.

מנה של לינגוויני סרדינים (55 ₪) כבר החזירה אותי אל הספר של דה לוקה. יכולתי בקלות לדמיין חבורת דייגים דרום איטלקיים שואבים ברעש את הפסטה מלאת הטעם הזו. קל לפחד במנה כזו, לעדן את השימוש בדגים בה, לפחד מהמליחות. כאן השף הלך עם המנה עד הסוף. בכל נגיסה הפה מתפוצץ מטעם, חתיכות נדיבות של סרדינים הטריים, ישלהבו את המכורים לדג הזה (כמוני). זו מנה שכולה פשטות אמיצה.

מתוך המנות העיקריות בחרנו אחת: טליאטה די מנזו (92 ₪) - פרוסות דקות של סינטה צרובה עם עלי רוקט שהגיעו על פלטה לוהטת. זוהי מנה שניתן למצוא בהרבה מסעדות איטלקיות - פשוטה, אך מבוצעת לעילא.

לקינוח ביקשנו מהטירמיסו (38 ₪) המדובר כל כך של המקום, והטעימה ממנו העלתה כי הוא לא פחות ממופלא. ביצוע נהדר למנה הכל כך מוכרת הזו, כשיותר מהכל כבשה אותנו הפשטות בה הוא מוגש: לא חתוך במדויק, בלי זוויות. פשוט גבעה רכה וקסומה של מתיקות.

השירות היה מושלם. מלצרית נהדרת, מלאת חביבות וחיוך, כזו שידעה לספר כל מה שרצינו לדעת, בלי נאומים ובלי להשליך עלינו את המילים בקצב מהיר ולא מובן. היה כיף גדול. ארוחה שכולה חוויה אחרת. בלי פעלולי שף שנועדו להמם אותך, בלי המצאות ומשחקי מרקמים, בלי חשיבות עצמית מוגברת. תוך הקפדה על הפרטים הקטנים הצליחו כאן להפשיט את האוכל מכל המניירות, ולזקק אותו לרמה הבסיסית ביותר: טעים/לא טעים. והוא טעים, טעים מאוד.

אם אכן אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז 'קפה איטליה' היא 'הר אדוני' החדש שלי.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי