ג'קו, אוהב דגים?

ישנם רגעים בחייו של גבר נשוי בו הוא מודה לאלוהים על שבחר את האישה הנכונה. או שהיא בחרה בו, הסדר לא ממש משנה כשנשואים. רגע הארה כגון זה נחת עלי השבוע, כשנהגתי בגוש הפח הלבן המכונה 'אוטו' בכביש החוף. לצידי ישבה אשתי האהובה, יפה כמו תמיד, שיערה מתבדר ברוח הנושבת קרירה והיא מאזינה לרדיו שמשמיע צלילים הנקראים בפיה 'מוזיקה'. הפנייה ימינה לכיוון אזור התעשייה פולג הסמוך לנתניה הלכה והתקרבה. אותתי ימינה והגעתי אל הצומת, רגעים לפני מה שעלול היה להתממש כסיוטו של כל גבר.

שלט 'IKEA' צהוב-כחול עצום עמד מולנו, מתחתיו האנגר ענק ולידו מגרש חנייה המכיל אלפי מכוניות. מדובר ברגע מבעית עבור הגבר הנשוי הממוצע, בו הוא יודע שקריאת 'אֶה' תיפלט מפיה של בת זוגו, וחרף כל התחנונים הוא ייכנס לחנייה, ישים פעמיו לכיוון החנות השבדית, יסייר בין מיטב עיצובי השמאלץ האורבניים במשך שעות וייצא עם נזק של כמה מאות שקלים (לא כולל ההשפלה שהוא עומד לחטוף בבית כשיסתבך בהרכבת שידת המגירות שהיא רצתה, הוא שילם ושניהם לא באמת צריכים).

והנה האישה שאיתי, כפי ששר פעם דוד ברוזה, אינה מתעקשת. מביטה אלי בחיוך ערמומי, עיניה בוהקות והיא פולטת מפיה את שתי המילים שחלמתי תמיד שאשמע ממנה שם, שניות מאיקאה: "תמשיך, תמשיך". לא שאלתי שאלות מיותרות, גם לא ניסיתי להיות נחמד ולהציע בכל זאת 'רק להסתכל, בלי לקנות'. שום דבר. חיוך מאוזן לאוזן עלה על פניי, כולי מלא אהבה אליה. לחיצה על דוושת הגז והופ - עברנו את הענק השבדי. אין וויכוח, האישה שאיתי היא פרי גן העדן.

אחרי דקותיים חנינו בחנייה צנועה יותר מהקודמת, שילבנו ידיים ונכנסנו אחר כבוד אל 'ג'קו מאכלי ים', מסעדת דגים ופירות ים החבויה בין חנויות הריהוט והמסעדות השונות שבאזור. צבע לבן-קרם נעים לעין שולט בחלל הגדול, לוח גיר ירקרק ועליו רשימת הדגים ופירות הים שמוצעים היום תלוי על הקיר וכ-20 שולחנות המתאימים לארבעה-שמונה סועדים מפוזרים בסדר מופתי עם מפות נייר (כמו פעם) ובקבוק יין על כל אחד מהם. את פנינו קיבל עומרי, אחראי המשמרת, שהושיב אותנו בסמוך לחלון גדול שהווילון שמעליו מורם.

עומרי, אחד האנשים הכי נחמדים שפגשנו במסעדות ישראל (והיינו בלא מעט כאלו), הגיש לנו תפריטים והלך לדרכו. לאחר כמה שניות הוא הגיח עם מגש ועליו פלטת סלטים עשירה ומגוונת המוגשת ללא תשלום לכל סועד. לקחנו אוויר והחלטנו למצוא את הסלט הכי פחות טוב. המבחר היה רחב: עגבניות פיקנטיות, גזר, צזיקי, כרוב סיני, חמוצים, טחינה עם חריף, חומוס, איקרה, בטטות בתנור ושני סלטי ירקות - האחד בשמן זית והשני ברוטב וינגרט - עיטרו את השולחן. בצד הוגש לחם הבית, מהביל מהתנור, עם זילוף שמן זית ועלי רוזמרין.

לשמחתנו, כשלנו במשימה. כל הסלטים היו טובים מאוד, טריים ועשויים היטב. הבטטות היו מצוינות, הסלט בוינגרט היה אליפות והלחם - הו הלחם - היה כל כך טרי שהיינו יכולים להישאר איתו כל הערב לבד ולא להתאכזב. תוך כדי אכילות וניגובים, הוגשו לנו שתי מנות שהמסעדה מוציאה מדי פעם כצ'ופר ללקוחות - כרובית מטוגנת עם רוטב צ'ילי מתקתק ורצועות חצילים בתנור עם טחינה. הכרוביות היו פריכות כמו שצריך, החציל לא נפל למלכודת המרירות המאפיינת לעיתים מנות כאלו, ואנחנו היינו שמחים וטובי לב.

הזמנו בקבוק קולה זירו (11 ₪) וכוס יין אדום קברנה סוביניון של יקב 'רקנאטי' (25 ₪) והצצנו בתפריט. מגוון המנות קצת בלבל אותנו - במה כדאי לבחור? דניס על הגריל, בס מטוגן, לוקוס מטוגן, שרימפס ברוטב הזה, קלמרי ברוטב ההוא, מולים בחמאה ויין, ברבוניות בציפוי פריך ועוד ועוד. התלבטנו ארוכות עד שהחלטנו שמוטב שהבחירה תיעשה על ידי מי שמכיר טוב את המנות, ומי מכיר אותן טוב יותר מעומרי ידידנו? בסופו של דבר הוסכם על מוסר (21 ₪ ל-100 גרם) מטוגן קלות וצלוי על הגריל, וכן על מנה בשם 'גלאיה' ליחיד (89 ₪), המכילה שרימפס, קלמרי, מולים וחצי סרטן, כולם ברוטב חמאה, שום ויין. המתנו בדריכות לקראת הבאות.

המוסר, שמשקלו היה כ-720 גרם, הוגש פרוס כשלצידו חצי לימון טרי, תפוחי אדמה אפויים, עגבניות ובצל על הגריל וסלט ירקות קטן. בשר הדג היה טעים מאוד ומרקמו, למרות הטיגון, לא סבל מיובש. אין ספק שמישהו שם, במטבח, אוהב דגים. הגלאיה הגיעה בצלחת עמוקה בה שחו פירות הים השונים, וקערית נוספת הוגשה לצידה ובה מפצח לסרטן ושולה בשר. השרימפס היו מעולים, המולים הנעימו את החיך, בשר הסרטן היה נימוח ועסיסי והקלמרי היו צמיגיים בדיוק כפי שהם אמורים להיות. אך ללא ספק, השוס הגדול של המנה הוא הרוטב, שרק שתי מילים תוכלנה לתאר אותו כהלכה: שלמוּת שלום. כל כך טעים עד שלא יכולתי להתאפק וטבלתי בו את הלחם מתחילת הארוחה. עונג אמיתי.

אשתי ואני ישובים מדושנים מול שולחן הנראה כאילו צונאמי עבר עליו לא מזמן, זה המראה שעומרי נתקל בו כשניגש אלינו. רצינו לומר שהדג היה טעים ושפירות הים היו מצוינים ושהרוטב היה מושלם, אך כל מה שיכולנו להוציא מהפה הוא "וואו". הוא חייך, אנחנו חייכנו, יצאנו לסיגריית רענון ושבנו לשלב הקינוחים. בחרנו בקרם ברולה (29 ₪) שמכינים במקום וב'קסטנה' (29 ₪), פרפה חלבה עם פנקוטת ערמונים ושוקולד לבן, שהוגשה עם מגדל קצפת אוורירי ומתקתק. קרם הברולה, המכיל וניל אמיתי, היה משובח ביותר והקסטנה, המתאימה לחובבי חלבה שכמותנו, לא אכזבה אף היא. שלוש קוביות טראפלס דחוסות ומעולות שקיבלנו על חשבון הבית, לצד תה נענע (10 ₪) לאישה ואספרסו ארוך (9 ₪) לגבר, סיימו ארוחה שלא נשכח עוד זמן רב.

נפרדנו מעומרי ומהג'קו וסרנו אל עבר גוש הפח הלבן שהמתין לנו בדממה רועמת. יצאנו מהחנייה ועשינו את דרכנו הביתה כשלצידי אשתי האהובה, יפה כמו קודם ושיערה עדיין מתבדר ברוח. כשהגענו לרמזור האחרון לפני הכניסה לכביש החוף, הבטתי בשלט הצהוב-כחול בגו זקוף וגאה. הפעם אני ניצחתי.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בג'קו? לחצו כאן לקבלת קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי