אבות אכלו קבב בחיים נלו

לקראת סיומה של מסכת אבות, קובע יהודה בן תימא כי "בן חמישים לעצה". המאירי פירש כי 50 הוא הגיל בו שכלו של אדם וניסיונו משתלבים בצורה הטובה ביותר. 50 שנה הם זמן רב. בימי קדם, לאחר תקופה זו שוחררו עבדים וחזרו נחלות לבעליהם. שנת יובל היא בדרך כלל סיבה לחגיגה. 50 שנה אחורה מעכשיו הומצא הלייזר, קנדי נבחר לנשיא, בונו, נסראללה ומראדונה נולדו. 50 שנה אחורה - בין עצמאותה של קמרון לאולימפיאדה ברומא - חיים נלו פתח גריל רומני ביפו.

מה שהחל כמנגל בסמטה, שהאכיל אנשים ישובים על ארגזים, התפתח למעצמה שהאכילה (והאכילה) עשרות אלפי אנשים לאורך השנים. את השם הגדול עשה נלו מהקבב הרומני המיוחד שלו. עכשיו, 50 שנה אחרי, חזרו הבנים שלו לקרוא לזה 'מיטיטיי'. את המיטיטיי הזה הלכנו לטעום, רועי, רומני בכל רמ"חו, ואני, שהוריי הגיעו מיבשת חמה קצת יותר. הציפיות היו גדולות. גם אם לא למומחיות בהכנת סטייק לבן התכוונו שם, במסכת אבות, הרעיון עצמו היה ברור: אם אתה רוצה בשר טוב, לך למישהו שעושה את זה כבר 50 שנה.

כבר בכניסה ל'חיים נלו' שמחנו לגלות כי גילה של המסעדה מוסתר מאחורי עיצוב יפה ועכשווי. אולם גדול, צבעים בהירים וקיר אחד שצבעו האדום קולף ונסדק בכוונה, אולי כעדות יחידה לשנותיו. בחרנו לשבת על ספות, מביטים אל הבר העשיר שכמות ואיכות הבקבוקים בו לא הייתה מביישת רבים מהברים בתל אביב.

כמנות ראשונות הזמנו מבחר סלטים: כבד קצוץ (22 ₪), חציל רומני (19 ₪), איקרה ביתית (22 ₪) ושעועית 'דפוקה' (19 ₪), רק כי רציתי חומוס ולרומנים יש פתרונות משלהם. לאלה הוספנו סלט ירקות (25 ₪), כרוב, מלפפון ועגבניה כבושים (15/20 ₪) ולחם שחור טרי.

כל הראשונות היו טובות מאוד, כשהאיקרה בולטת מעל כולן ומוכיחה שקרפיון, גם כשלא שמים לו גזר על הראש, יכול להיות שימושי. על תפריט הבשרים ויתרנו וביקשנו מהמלצרית לבחור בשבילנו. יש איזה קסם במלצריות שגילן מבוגר משלך במקומות כאלו, אתה בוטח בהן יותר. זו שלנו הייתה כל כך נחמדה ואימהית שכמעט התפתיתי להזמין מרק עוף.

את הבשר הגישו לנו בשני שלבים. בשלב הראשון הגיעה פלטה גדולה ועליה נקניקיות תוצרת בית, מח מטוגן וקבב. הראשונה שטעמנו הייתה נקניקיית פטריצ'אן (50 ₪), נקניקיה רומנית שמנמנה ושומנית להפליא. אי אפשר היה לפספס את השמנוניות שמעניק לה הבקר הנמוך, והיא הייתה נהדרת. השנייה הייתה קרנצ'ור (50 ₪), נקניקיה דקה מבקר וכבש, עם תיבול דומיננטי, שהייתה חריפה במידה ומלאת טעם. המח (69 ₪) הגיע מטוגן, בציפוי פירורי לחם, וגרם לי להרהר בדברי המאירי. אין לי מושג לגבי ניסיון חייה של הפרה הזו, אבל השכל שלה היה מצוין, זה בטוח.

כל אלו, כמובן, התגמדו ליד הקבב (51 ₪). לא אכפת לי איך תקראו לו: קבב, מיטיטיי, או מיץ' (אם אתם חושבים שמה שדיברו ב'ארץ נהדרת' אכן היה רומנית), כזה לא טעמתי. עסיסי, גמיש ומלא בטעם. ובשום. כל כך הרבה שום, שמכאן עברה השיחה להתנהל עם יד על הפה. אבל כך צריך להיות קבב רומני. האושר על פניו של רועי, אישר את הכל.

בשלב השני, אליו הגענו מתנשפים, הגיעו סטייק סינטה לבן (60 ₪) שנפתח כפרפר והיה עסיסי מאוד, ואנטרקוט (112 ₪) מבקר מקומי שהיה מצוין אף הוא. שתי המנות הוגשו עם צ'יפס, לבקשתנו (יש גם אורז, פירה וגיבץ'). ב-20 הדקות הבאות היינו עסוקים בעיקר באנחות ותרגילי נשימה. כמויות הבשר שאכלנו היו בלתי אפשריות, אבל לא הצלחנו להפסיק.

כל זה, כמובן, לא מנע מהאמהית להפגיז בפפנאש (30 ₪), אותה סופגניית גבינות רומנית מטוגנת שמעליה הר של שמנת חמוצה וקונפיטורת דובדבנים. לא יכולנו להוציא מילה, אז לא אמרנו לא. היה טעים לעילא.

בדרך החוצה הסכמנו שלא סתם 50 שנה המסעדה הזו קיימת. חיים נלו כבר נפטר, אבל הבנים שלו שומרים את שמו בצורה מעוררת כבוד. וזה, היה ודאי אומר גם המאירי, הכי חשוב לאבות.

* הכותב היה אורח המקום

* רוצים גם אתם לאכול בחיים נלו? לחצו כאן לקבלת קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי