תייר מזדמן

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

באותו הרגע רציתי לקשור אותה לסלע של אנדרומדה. בדיוק באותה נקודה בה קשרו מלכי האתיופים, קפאוס וקסיופיאה, את ביתם, בשביל להרגיע את הקריזה שפוסידון, אל הים, חטף עליהם באותו הרגע. 
היא אמרה שזו הייתה רק נשיקה. שהוא חבר מהתיכון. לפחות הייתה בה ההגינות שלא להעליב אותי בנפיחה כמו היה זה חסר משמעות.
אני הסתכלתי על הים, על הסלע ודמיינתי איך עורבים מנקרים את גופה, איך רוח ומלח עושים שמות בשיער הצהוב ולא אמרתי מילה. שתקתי מקנאה. במטבח שמעתי את מרגרט תייר צוחקת, הים היה כחול להפליא ומולי, האישה שלי זוהרת בבגידתה. אני מתענה והעולם חוגג. 

זו הייתה ארוחה מצוינת. מאותם הימים בהם הידיים של מרגרט מבריקות. הכל מצליח לה בול. מזל שהיא שמרה את הוידוי לסוף הארוחה. קינאה סותמת לי את התיאבון ולמרגרט היה גומבר על הגריל. היה חבל לפספס. לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש את הדג הזה, קניבל שאוכל גומברים קטנים ממנו.
יא אללה, איך שהמרגרט הזאת יודעת לצלות אותו. פותחת אותו כמו ספר מאורך, משחירה אותו על הגריל, שיקבל את הטעם המריר של האש בלי לייבש אותו. יחד עם הדג מגיעות עגבניות טריות מרוסקות עם פרוסות פלפל ירוק חריף. כמה הם יפים ביחד. איך הם מתאימים אחד לשני - העגבנייה לחריף ולדג.

גם הסלטים היו במיטבם: חציל קלוי עם טחינה, נתחי חציל מטוגנים עם הסלסה של הנענע והלימון הכבוש, סלט דלעת וסלט של ירקות קלויים, עגבניות, שום ופלפלים. מן גיבץ' ים תיכוני, טעים לאללה - בייחוד אם באים בצהריים המוקדמים כשהוא עוד חם, רק ירד מהאש, אדום כזה. הולך בול עם קנאה.

ישבנו אחד מול השנייה והעמסנו סלטים על פיתה קלויה עם שמן זית וזעתר. היה טעים והיה הרבה אוזו שהעלה את מצב הרוח. אני אוהבת אותך, היא אמרה לי. אוהב אותך. ולאן נעלמת אתמול בלילה, אה? למה לא באת? במקום תשובה הגיעו הסרדינים, אלה שכבר שנים מרגרט ממלאת בביצי דגים ומטגנת. פריכים מבחוץ, רכים ונהדרים מבפנים. הם הקלאסיקה שלה, החכה שדגה את הפה של הלקוחות ששנים חוזרים אליה כי אין עוד סרדינים כאלה באף מקום.
אכלנו, עשינו סיבוב אוזו ואני עשיתי את עצמי כאילו אני לא מרגיש שהיא בוחרת לא לענות. משחקת אותה כאילו זה כבר לא חשוב שהיא הבריזה לי אתמול בלילה. בטח לא עכשיו כשאנחנו בהכי טעים שאפשר לרצות.

סתמתי והתרכזתי במנה של קציצות דג מרלן טרי, חריפות משהו, לצד המון ארטישוק ירושלמי שחום. הקציצות והירושלמי סופגים מהטעמים אחד של השני ומטעמו של השמן שטוגנו בו. מנה שיש הרבה סיפורים בטעם שלה. קצת אגוז קצת כמהין, קצת ארטישוק, קצת ים תיכון וקצת משהו של שבת, מן טעם חום כמו של חמין. אבל אני רציתי את הסיפור של האישה שלי וכמו אידיוט, בחיוך ובקול שעושה עצמו רגוע, שאלתי שוב איפה היא הייתה אתמול.

בסוף הגומבר, אחרי שליקקנו אצבעות וניקינו יפה את עצמות הדג, היא אמרה לי, תראה, רציתי לספר לך... והופ, כיבתה ת'סבבה. אני חבשתי משקפי שמש ושלחתי עיניים לסלע של אנדרומדה. היוונים האלה. סססאמא שלהם. הם ידעו לתעל רגשות.

שימו לב: תמיד להרים טלפון לפני שבאים. לפעמים היא סוגרת, לפעמים דווקא כן בא לה בראשון. אצל מרגרט צריך לברר.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי