מתוק, מטוגן ולא מגולח

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

אני שונא אותה. שונא. שונא! אפילו שעכשיו ג'ייני באמבטיה והיא אלוהית ומחר היא חוזרת לפיטסבורג  והיה לילה מקסים וצחוקים של גבר ואישה שמכירים כבר שנים, יודעים לגעת, לענג וטראח נרדמים, מתעוררים אחר הצהריים. נצא? נזמין? אבל כל הזמן הזה אני מתגעגע. שבועיים וחצי שהאישה הצהובה כבר לא איתי. החליטה להיפרד.

השליח בדלת, מגיש לי שקיות נייר בצבע שחור. אני מחייך אל הזברה שציפור התבייתה לה על הראש, שומע איך ג'ייני סוגרת את המים. מתחיל לסדר שולחן. לוקח רגע עד שמצליחים לקלף את המדבקות של מסעדת צפרה מהפלסטיק השחור, לשחרר ארומות ממטבחי אסיה אל החדר, שיגרשו את עשן הסיגריות משם.

הו מיי גוד. אני רעבה, היא אומרת במבטא של אולפן. חמש שנים היא נתנה לישראל צ'אנס, עד שהתייאשה. המפיות השחורות שמגולגלות סביב מקלות האכילה מוציאות מהן איזה אלגנס, גם כובע שחור עם ריקמה הכניסו אנשי צפרה לשקית. ג'ייני חולה על אוכל אסייתי, בעיקר כזה שעושה מישמש מכמה מטבחים ביחד. אני אוהב את צפרה כי למזג צריך לדעת איך וקונפורטי הוא שד.

השכלה רחבה, שליטה בחומרי גלם וטכניקות הוציאו מהמטבח שלו מנות מעניינות ומורכבות שלא פעם מצליחות להפתיע. הכיוון הכללי של הטעם בו בחר, הוא מתוק-חריף. זה היה בכיוון בצ'ימיצ'נגה עם המטבח של סנטה פה וגם במוזס האמריקוקית שאת התפריט שלו הוא יצר. אולי ככה הוא אוהב, אולי זה מה שמוכר.

ג'ייני בחרה ארוחה שכמו מרק לצינון, ככה היא ללב מסריח ולא מגולח. הרבה טיגון והרבה מתוק. דבר ראשון התחלנו עם פופקורן בלק טייגר שרימפס. מנה של נתחי שרימפס מטוגנים בטמפורה משוחים בקרם טוגרשי - תערובת שבעת התבלינים היפנית. גם ככה קשה לטמפורה עם שליחויות. אסור לתת לה לחכות. זו מנה מפננת, קצת מתוקה, קצת חריפה, מין פיצוחי ים שקשה להפסיק לאכול.

מהפופקורן המשכנו למטוגן הבא - עוף סיני פריך. כרעיים בבלילה שעברו טיגון עמוק ומוגשים בליווי רוטב שזיפים לטבילה. מצמידים לעוף איזה עלה נענע או כוסברה, רצועת ג'ינג'ר טרייה ובתוך הביס פורחת איזו רעננות נהדרת.

הרהרתי במני הדגים המאודים שקונפורטי מגיש במסעדה, בפן המעודן יותר של צפרה. הערב הוא לא כאן ואם היה, לא בטוח שהיה מוזמן לארוחה שלנו. המרוץ לסוכר של ג'ייני נמשך: סצ'ואן ביף - נתחי סירלוין, חצילים, קרמל צ'ילי אדום, שום, ג'ינג'ר ובצל ירוק. אכלתי את המנה הזו אצל אמא שלי, אצל אהרוני ובסין גם. זו של צפרה הייתה לי מתוקה מדי. ברגע שמנות מסוגה חוטאות במינון הסוכר, כל שאר הגוונים מתאדים קיבינימט והפה נשאר עם ריבה חד גונית. חבל.

נאזי גורנג זה אורז מטוגן עם עוף, ברווז מעושן, שרימפס, טופו וירקות קצוצים. בכל הארץ מזללות נחותות של אוכל אסייתי משוגעות על אורז מהסוג הזה, עם ים דברים. זו יופי של הזדמנות מבחינתם לדחוף פנימה כל מני דרעק. הנאזי גורנג של קונפורטי, מעולם אחר. הוא עשיר בחומרי גלם טובים מהם הוא מצליח להוציא איזה עידון מכל הבלגן הזה, וכשלפה נכנס ברווז או עוף הוא מרגיש את ההבדל, יודע מי זה מי. לא הכרתי את המנה הזאת קודם. נדמה לי שבשעות הערב היא לא מוגשת במסעדה. אזמין אותה בעבודה. היא פשוט מנה מושלמת לחדרי עריכה.

אכלתי מהר ונזרקתי על הספה, הסתכלתי איך ג'ייני מחסלת את הביף סצ'ואן ואז נכנסה הודעה. "אתה לא יוצא לי מהראש. עברתי אצלך קודם. היה שליח מצפרה. לפי הכמויות אני מבינה שיש אצלך מסיבה".

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי