בירה ב-Barolo, אחלה של הרגל

"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?" שאל בזעקה א. איינשטיין מול המיקרופון, לפני 40 שנה בדיוק. הוא עשה את אותם הדברים, אבל לאט. אני, לעומת זאת, עושה קפה קטן עם האישה, עולה על הקטנוע ומשתדל להגיע לעבודה בריא ושלם. לא לאט ולא מהר, פשוט עושה. השאלה המעניינת יותר היא "מה אתה עושה כשאתה מסיים לעבוד?", למרות שהיא בטח נשמעת פחות טוב כששלום חנוך פורט בעצבים על הגיטרה ברקע.

כשאני מסיים לעבוד הפקלאות נארזות במהירות, הנסיעה הביתה מתבצעת במהירות (המותרת) שיא, קצת ארוחת ערב, הרבה טלוויזיה ויאללה לישון. הרוב המוחלט של השכירים בישראל מבלה כך את הזמן בין סיום העבודה לתחילתה למחרת, בלי שום מעוף או מעשים שעושים טוב לנפש. לעומתנו, הבריטים יודעים לחיות. אחרי העבודה נפגשים בפאב השכונתי, שותים כמה וכמה בירות, מדברים על הא ודא או סתם צופים בכדורגל על המסך. אחרי שעתיים מדדים הביתה, נותנים נשיקה לאישה והולכים לישון שתויים ומאושרים.

השבוע החלטתי שגם אני רוצה להיות בריטי, לפחות במובן האלכוהולי. אולי לונדון לא מחכה והביג בן קצת רחוק, אבל מתברר שגם לפתח תקווה, הלוא היא 'אם המושבות', יש מה להציע למי שמעוניין בכמה טיפות מרירות ואסקפיסטית. לא יכולתי להתאפק עד לסוף היום וכבר בצהרי היום טלפנתי לאחי האהוב והג'ינג'י שעובד שני בלוקים ממני, וקבענו להיפגש ב-'Barolo', בר-מסעדה הממוקם בלב אזור ההייטק ההולך ומתפתח.

כשנכנסנו ל-Barolo בשעה 15:00, היה המקום מלא מפה לפה באנשים שנראים ככאלה העובדים בסביבה. רובם לבושים בחולצות מכופתרות ומכנסיים מחויטים, סוגרים עסקאות או אוכלים את אחת מהעסקיות המשתלמות שמוצעות בשעות הצהריים. לא נכנענו לעשרת השולחנות הידידותיים שבכניסה או לששת השולחנות הגבוהים שבתוך המקום, והתיישבנו בסמיכות לבר המלבני, על שניים מכסאות הבר הרכים והנוחים.

התאורה על הבר מעומעמת ועיצוב המקום המאופיין בהרבה עץ, הניח עלינו תחושה שלווה ונעימה. כעבור כמה רגעים ניגש אלינו הברמן, חי שמו, שהיה אדיב ומקצועי, הגיש תפריטים ושאל מה נרצה לשתות. הבטנו בתפריט הבירות של ה-Barolo הבנו שלא מדובר בעוד מסעדה ממוצעת. אם נניח למגוון הרחב של בירות בקבוק שבתפריט, הבירות המוצעות מהחבית אינן נופלות לקטגוריה של 'גולדסטאר-היינקן' וזהו, אלא במבחר שנותן פתרון לכל חובבי הבירה באשר הם: סטלה, ויינשטפן, טובורג, גינס ובירה מיוחדת בשם 'קסטיל רוז''.

הג'ינג'י הזמין חצי ליטר ויינשטפן (28 ₪), בירת חיטה בלונדינית מגרמניה, בעוד אני בחרתי בשליש ליטר קסטיל (32 ₪), בירה בלגית המתובלת בדובדבנים ושחוזקה האלכוהולי עומד על לא פחות מ-8%. אמנם דובדבנים הם לא כוס הבירה שלי בדרך כלל, אך החיבה לצבע האדום (והעובדה שערב קודם הפועל תל אביב, קבוצתי האהובה, נתנה בראש ליריבה הירושלמית המושבעת) הכריחה אותי. הויינשטפן הייתה קרה, טרייה ובעלת קצף אוורירי שהמגן עליה בהצלחה מהעולם החיצון. חי הניח צלוחית עם זיתים מצוינים ואת תפריט הבר, בו מוצעות מנות שונות המתאימות כליווי לשתיית בירה ואלכוהול.

בין לגימה ללגימה בחרנו בברוסקטה עגבניות ופרמז'ן (29 ₪) ובסיגרים ממולאים בבשר כבש (29 ₪). הברוסקטה הייתה למעשה חמש ברוסקטות קלויות ומשוחות בשמן זית, שעליהן הונחו זה על זה  סלסת עגבניות, זיתי קלמטה וגבינת פרמז'ן מגוררת. מנה נהדרת, מלאת טעמים והכי חשוב - משאירה מקום בבטן. הסיגרים, שהוגשו עם טחינה בצל ורוטב איולי, היו מצוינים אף הם ונעלמו מן הצלחת חרף העובדה שהם היו לוהטים. שתי מנות המייצגות כהלכה מהו אוכל ברים אמיתי.

כשסיימנו את המנות הראשונות שאל אותנו חי אם נרצה לטעום משהו מהמנות הקצת יותר גדולות שמוגשות על הבר. הסברנו לו שאחרי שתי מנות כאלה אי אפשר לסרב וביקשנו שיעזור לנו לבחור. הוא חשב שנייה-שתיים והצביע על המומלצים שלו: מיני המבורגר (32 ₪) וסנדביץ' אנטרקוט (35 ₪), אותו אפשר לקבל עם תוספת גבינה בעבור חמישה ₪ בלבד. לצד שתי המנות הללו המליץ חי על צ'יפס בטטה (22 ₪) והום פרייז (25 ₪), ושאנחנו נחליט איזו תוספת תלווה איזו מנה. הבטנו בו היטב בעיניים מעט מטושטשות ונתנו את ברכת הדרך, לא לפני שהזמנו שליש סטלה (23 ₪) לי וחצי ליטר גינס (28 ₪) לג'ינג'י. כי אין לנו על מי לסמוך אלא על חי שבבר.

לאחר כמה דקות, כשהצלחות הונחו מולנו, הבנו ש'מנות קצת יותר גדולות' זה האנדרסטייטמנט בהתגלמותו. אמנם ההמבורגר הוא  במשקל 150 גרם 'בלבד', אך הסנדביץ', ההום פרייז וצ'יפס הבטטה היו מנות גדולות ומפנקות, כאלו שמתאימות למי שנתקף רעב אלכוהולי בלתי נשלט. הסנדביץ' היה מעולה, פיסות האנטרקוט שבו היו עשויות במידה הנכונה ורוטב האיולי נתן למנה הטובה גם כך את הציון 'טוב מאוד'. ההום פרייז היו פיקנטיים ומתובלים היטב וצ'יפס הבטטה היה מתקתק וקראנצ'י כמו שצ'יפס בטטה אמור להיות.

אך עם כל הכבוד לכל אלה, ויש הרבה כבוד, ההמבורגר לקח את הקופה ובגדול. כחובב המבורגרים, שאף חטא ועבד כמה שנים באחת ממסעדות ההמבורגרים המפורסמות בארץ, קשה לעבוד עלי ולגרום לי ליהנות מהמבורגר בינוני פלוס. ולכן, אני מכריז בזאת שההמבורגר שטעמנו ב-Barolo היה ההמבורגר הטוב ביותר שטעמתי בארץ. אינני יודע אם זה איכות הבשר, הלחמניה הרכה או ריבת הבצל שמגיעה על ההמבורגר (רעיון אדיר שמוסיף המון לטעם), אבל המסקנה היא אחת - המבורגר שמצליח לסחוט משני אחים קצת שתויים נהמות וגרגורי עונג, הוא המבורגר ששווה לטעום.

חשבנו על קינוח לסיום הארוחה, אבל האמת? בירות ואוכל טוב הם שילוב מספיק מהנה כדי ליהנות מהם ללא קינוחים, מפתים ככל שהם ייראו. נפרדנו מחי ויצאנו. לפני שנחזור ליום-יום הבנאלי והמשמים, התיישבנו בחוץ לכמה דקות - הג'ינג'י כדי לתפוס קרני שמש אחרונות של היום, אני כדי לעשן סיגריה שאחרי - והרגשנו על גג העולם. השילוב של בירה, אוכל טוב ושירות חברי מברמן שניכר שאוהב את המקצוע שלו, עשו את שלהם וגרמו לנו לחייך.

נפרדנו לשלום בחיבוק שיכורים אמיץ והלכנו, כל אחד לכיוונו. חשבתי איך הבריטי הממוצע עושה את מה שעשינו כמעט כל יום, בטבעיות מוחלטת והגעתי למסקנה שלא חשוב איפה אתה גר, אלא איך אתה בוחר לחיות. אולי מהפיכת השתייה אחרי העבודה בישראל תתחיל ב-Barolo? אני בעד.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול ולשתות ב-Barolo? לחצו כאן לקבלת קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי